על קובה
הרפובליקה של קובה :República de Cuba
היא מדינת אי בצפון האיים הקריביים, בין הים הקריבי, מפרץ מקסיקו והאוקיינוס האטלנטי. מצפון לקובה נמצאים ארצות הברית ואיי בהאמה, ממערבמקסיקו, מדרום איי קיימן וג'מייקה ומדרום מזרח / האיטי.
קובה היא המדינה המאוכלסת ביותר באיים הקריביים. תרבותה ומנהגיה הושפעו מהתרבות האינדיאנית המקומית, מהאימפריה הספרדית ששלטה בה במשך קרוב ל-400 שנה ומהעבדים האפריקאים שהובאו אליה.
מאז המהפכה הקובנית ב-1959, מתקיים בקובה משטר חד-מפלגתיקומוניסטי, שפיתח בה תשתיות ציבוריות ומערכות רווחה, רחינוך ובריאות מסובסדות, אך גם הטיל מגבלות עלזכויות האזרח בה. בינה לבין ארצות הברית שוררת מאז מתיחות שהגיעה לשיאה במספר תקריות בשנות השישים.
ארצות הברית אף הטילה על קובה אמברגו שהשפיע על כלכלת המדינה, והפך אותה לתלויה בבעלת בריתה, ברית המועצות. לאחר התפרקות הגוש המזרחי פקד אותה משבר כלכלי חריף, שאילץ אותה לפתוח מעט את שעריה.
היסטוריה
ראשוני המתיישבים בקובה היו בני הגואחנטביי, בסביבות 5300 לפנה"ס, ובעקבותיהם הגיעו גם בני הסיבוניי והטאינו.
רוב התושבים היו חקלאים, אך היו ביניהם גם ציידים לקטים.
השלטון הספרדי
קובה נמנית עם המקומות הראשונים אליהם הגיע כריסטופר קולומבוס ביבשת אמריקה, ב-28 באוקטובר 1492.
הספרדים החלו ליישב את קובה ב-1511 והפכו אותה למושבה. התנגדות התושבים המקומיים לספרדים דוכאה בכוח, לעתים תוך ביצוע מעשי טבח באוכלוסייה המקומית.מנהיגם, אטואי, הוצא להורג ב-1512, וב-1514 הושלמה ההשתלטות הספרדית על האי.
ב-1513 ייסד פרננדו השני את מוסד האנקומיינדה, לפיו ילידי המושבות שבהן שלטה ספרד "שילמו" לספרדים שהתיישבו בה בעבודה בתמורה למזון ולהדרכה דתית. הניסיון ליישם את המדיניות בקובה נכשל, לאחר שחלק מהילידים נחשפו למחלות שהביאו הספרדים, ואחרים סירבו לעבוד ונמלטו.
חרף היחסים הקשים בין הספרדים לבין הקובנים הילידים, במספר מקרים שיתפו הצדדים פעולה.
הילידים לימדו את הספרדים לגדל טבק ולייצר סיגרים.
נישואי תערובת בעיקר של גברים ספרדים ונשים ילידות, הביאו ללידתם של מסטיסוס, או כפי שכונו בידי הקובנים הילידים - "גוּאַחִירוֹ" ("אחד משלנו"). בסופו של דבר נטמעו הילידים והמסטיסוס בספרדים, תרבותם נכחדה, וכל שנשאר ממנה הוא שמותיהם של מקומות ומילים שונות.
שני אירועים נוספים השפיעו על המאזן הדמוגרפי בקובה. במהלך מלחמת שבע השנים השתלטו הבריטים על קובה למשך כשנה (בין 1762 ל-1763), והם הביאו איתם אלפי עבדים מאפריקה.
בעקבות מרד העבדים בסן דומנג(האיטי של ימינו), בין השנים 1804-1791, נמלטו לקובה צרפתים רבים, שהביאו עמם את עבדיהם.
במהלך השלטון הספרדי בקובה התפתחו בה תעשיות הסוכר והטבק, וקובה הייתה ליצואנית הגדולה בעולם של מוצרים אלה.
המאבק לעצמאות
בראשית המאה ה-19 זכו כל מושבותיה של ספרד באמריקה הלטינית בעצמאות, למעט קובה ופוארטו ריקו.
אף שלא הייתה למדינה עצמאית, הושפעו הקובנים מהמתרחש ביבשת, ותנועות עממיות שונות החלו לקום. חלק
עריכת רפורמות שיקלו על השליטה הספרדית במסחר, והיו אף תנועות בדלניות שקראו מהתנועות קראו לביטול העבדות, אחרות לשוויון בין לבנים למולאטים, תנועות נוספות דרשו לעצמאות מלאה. רוב התנועות דוכאו במהרה.
ביולי 1867 הוקם ארגון בדלני חדש, שנבדל מקודמיו בכך שבהנהגתו היו כמה מהעשירים שבבעלי המטעים בקובה, ובהם קרלוס מנואל דה סספדס,
שהיה לדמות הבולטת בו.
ב-10 באוקטובר הגיע סספדס לעיירה יארה, שחרר את עבדיו, וקרא להם להצטרף אליו למאבק למען עצמאות קובה. קריאתו, שנודעה בשם"Grito de Yara" ("קריאת יארה"), סימנה את פרוץ מלחמת עשר השנים.
המורדים לא הסתפקו בפעילות צבאית, ובאפריל 1868 התכנסה בקמגואייאסיפה מכוננת שהורכבה מנציגי האזורים שנטלו חלק בקרבות, שהכריזה על כינונה של רפובליקה בראשותו של סספדס.
הממשל הקולוניאלי הגיב להתרחשויות ביד קשה, אך הצליח להכניע את המורדים רק ב-1878.
כבר ב-1879 ניצתה האש מחדש, במה שכונה"המלחמה הקטנה", אך המרד בעולם בהם מבוטלת העבדות, וצעד זה הביא לשינויים דמוגרפיים וחברתיים באי. במקביל, גברה המעורבות האמריקאית בקובה, והיקף ההשקעות האמריקאיות בה עמד על כ-50 מיליון דולר בשנת 1895. במידה רבה, הפכה כלכלתה של קובה תלויה בארצות הברית.
ב-24 בפברואר1895 פרצו מהומות ברחבי קובה, שבישרו את פרוץ מלחמת העצמאות הקובנית.
המורדים השתלטו בהדרגה על ערים בכפרים באי, ואף ניסחו לעצמם חוקה. בסופו של דבר, הייתה זו מלחמת ארצות הברית-ספרד ב-1898 ששמה קץ לשלטון הספרדי בקובה. פיצוץ ספינת המלחמה "מיין" בנמלהוואנה ב-15 בפברואר, בנסיבות השנויות במחלוקת גם כיום, הוביל את האמריקאים להכריז מלחמה על ספרד. ב-10 ביוני פלשו האמריקאים למפרץ גואנטנמו, וב-12 באוגוסט כבר שלטו בקובה כולה.
ב-1 בינואר1899 הונהג ממשל צבאי אמריקאי בקובה. ב-1901 קיבל הקונגרס האמריקאי החלטה הידועה כ"תיקון פלאט", שנכפה על קובה כתנאי לעצמאותה. ההחלטה התירה לארצות הברית להתערב בנעשה בקובה כדי להגן על אינטרסים אמריקאיים ואפשרה הקמת בסיס של הצי האמריקאי בשטח האי.
במהלך השנים הצטמצמה תחולתו של תיקון פלאט, והזכר היחיד לו כיום הוא הבסיס הצבאי האמריקני במפרץ גואנטנמו, הכולל גם מתקן מעצר.
ב-31 בדצמבר נבחר תומאס אסטרדה פאלמה לנשיאה הראשון של קובה. ב-20 במאי1902 החלה כהונתו, והשלטון האמריקאי הסתיים.
קובה העצמאית
בראשית דרכה הייתה קובה מדינה דמוקרטית, אך השלטון בה נטה לחוסר יציבות, והיה נתון למעורבות עמוקה של ממשלת ארצות הברית וחברות
אמריקניות. ב-1933 אירעה במדינה הפיכה, שבעקבותיה שלט בה למעשה הרודן פולחנסיו בטיסטה. מ-1940 עד 1944 הוא שלט כנשיא נבחר ולאחר מכן כיהן כחבר בנאט וב-1952 ביצע הפיכה נוספת והשתלט שוב. בטיסטה דיכא את הכוחות הסוציאליסטיים במדינה וארצות הברית תמכה בשלטונו.
ב-1953 החל פידל קסטרו בפעילות נגד השלטון.
פעולותיו נכשלו, והוא נאסר, ולאחר מכן הוגלה. ב-1956 שב לקובה, והחל בלוחמת גרילה נגד צבאו של בטיסטה, עד להשלמתה של המהפכה הקובנית
בשנת 1959 ועלייתו לשלטון. קסטרו הפך את קובה למדינה קומוניסטית, ומבעלת ברית של ארצות הברית, היא הפכה ליריבתה המרה. ארצות הברית הטילה על קובה אמברגו התקף גם כיום.
המתיחות בין המדינות הגיע לשיאה בפלישה למפרץ החזירים ב-1961ובמשבר הטילים ב-1962. בשל האמברגו שהוטל עליה, הייתה כלכלתה של קובה תלויה בבעלת בריתה החדשה, ברית המועצות, ומרבית הסחר של קובה היה עם מדינה זו. עם פירוק ברית המועצות ב-1991, נקלעה קובה למשבר כלכלי חריף. בניסיון להתמודד עם המשבר, החליט קסטרו לנצל את הפוטנציאל התיירותי של קובה, ופתח את שעריה לתיירות מערבית. במקביל, החלה ממשלת קובה בפיתוח מיזמים משותפים עם חברות מערביות בתחומי החקלאות, התעשייה והתיירות.
כתוצאה ממדיניות זו, השתפר מצבה הכלכלי והמשטר שרד גם לאחר קריסת בעלת בריתו העיקרית.
ב-2006 העביר קסטרו את השלטון לאחיו, ראול קסטרו, עקב מצבו הבריאותי, והלה שימש כנשיא בפועל.
ב-2008 נבחר ראול קסטרו לנשיא באופן רשמי.
פוליטיקה ומשטר
בקובה מונהג משטר חד-מפלגתי, שבו המפלגה החוקית היחידה היא המפלגה הקומינסטית.
הרשות המחוקקת
הרשות המחוקקת בקובה היא האסיפה הלאומית של כוח העם("Asamblea Nacional del Poder Popular"), המונה 609 חברים, הנבחרים אחת לחמש שנים. מחצית מהחברים ממונים בידי ארגונים יציגים שונים (ארגוני חקלאים, ארגוני סטודנטים וכיוצא באלה) ומחציתם נבחרים בבחירות אישיות
באסיפות אזוריות, בהן רשאי להשתתף כל אזרח שמלאו לו 16 שנים. בבחירות אלה מתחרה מועמד אחד בלבד על מושב באספה, ההצבעה היא בעדו או נגדו, והוא נדרש להשיג 50% לפחות מהקולות. ככל הנראה יעד זה אינו קשה במיוחד, שכן בבחירות שנערכו בשנת 2008, למשל, השיגו כל המועמדים לפחות 85% מהקולות[4]. בסמכותה של האסיפה הלאומית לחוקק חוקים, לתקן את החוקה, לאשר את התכניות הכלכליות של מועצת השרים ואת תקציב המדינה, וכן להעניק חנינות. האסיפה הלאומית מחולקת לוועדות, הממונות, בין היתר, על נושאים אלה: כלכלה, תעשיית הסוכר, מזון,
תעשייה, תחבורה ותקשורת, תשתיות, יחסי חוץ, בריאות, ביטחון וסדר ציבורי.
הסמכות ליזום הצעות חוק אינה מצויה רק בידי הממשלה או חברי האסיפה הלאומית, וגם אזרחים שאספו 10,000 חתימות רשאים ליזום חקיקה
ולהציעה לאסיפה הלאומית.
הרשות המבצעת
ראש המדינה בקובה הוא הנשיא, והוא גם עומד בראש מועצת המדינה("Consejo de Estado") ובראש מועצת השרים("Consejo de Ministros de
Cuba"). עד 1976 היה לקובה ראש ממשלה, אך משרה זו בוטלה עם תיקון החוקה באותה שנה. הנשיא נבחר בידי האסיפה הלאומית אחת לחמש שנים. עד שנת 2008, המועמד היחיד לתפקיד הנשיא היה פידל קסטרו, ולאחר שהודיע על כוונתו שלא להתמודד לכהונה נוספת, היה ראול קסטרו למועמד היחיד, והוא נבחר בידי האסיפה הלאומית לנשיא המדינה באותה שנה. במקרה של מות הנשיא, מחלה או היעדרות, ממלא את מקומו הסגן
הראשון. מכוח הוראה זו, מילא ראול קסטרו את מקומו של אחיו בין 2006 ל-2008.
במועצת כנשיא מועצת המדינה, סגן ראשון וחמישה סגנים נוספים. תפקידה של המועצה לאשר וליישם את החקיקה של האסיפה הלאומית, ובסמכותה לכנס אותה לכינוסים מיוחדים בזמן הפגרה.
מועצת השרים, שגם בראשה עומד הנשיא כוללת, פרט לשרים גם את סגני נשיא מועצת המדינה ואת מזכיר מועצת המדינה. מועצת השרים מתווה
את מדיניותה הכלכלית של קובה ואת יחסי החוץ שלה, ואחראית על יישום ואכיפת החוקים, לאחר שאלה מאושרים בידי האסיפה הלאומית ומועצת המדינה.
הרשות השופטת
מערכת המשפט הקובנית מורכבת משלוש ערכאות: בית המשפט העליון(Tribunal Supremo Popular), בתי המשפט המחוזיים ובתי המשפט העירוניים. שופטי בית המשפט העליון נבחרים בידי האסיפה הלאומית, השופטים המחוזיים בידי האסיפות המחוזיות והשופטים העירוניים בידי מועצות הערים.
הספרדים הם אלה שהניחו את התשתית למערכת השיפוט הקובנית, והדבר ניכר גם לאחר עצמאותה של קובה. הקודקס האזרחי הספרדי, למשל, היה בתוקף עד 1987, בשינויים מסוימים. לאחר המהפכה הקובנית ערך השלטון החדש מספר שינויים מבניים, עד לעיצובו של המבנה הנוכחי שעוגן בחוקה של 1976.
שלטון מקומי
חלוקת קובה למחוזות קובה מחולקת ל-16 מחוזות ורשות מקומית מיוחדת:
1. פינאר דל ריו
2. ארטמיסה
3. הוואנה
4. מאיאבקה
5. מטנסאס
6. סיינפואגוס
7. ויה קלרה
8. סנקטי ספיריטוס
9. סייגו דה אווילה
10. קמגואיי
11. לאס טונאס
12. גראנמה
13. אולגין
14. סנטיאגו דה קובה
15. גואנטנמו
16.איסלה דה לה חובנטוד - מוגדר כ"רשות מקומית מיוחדת"
כלכלה
המשטר הקובני נוקט במדיניות סוציאליסטית בניהול כלכלת המדינה, המולאמת ברובה. מרבית מפעלי הייצור שייכים למשטר ומנוהלים על ידיו,
ומרבית כוח העבודה הקובני מועסק על ידי המדינה. בשנים האחרונות התעוררה מגמה של גידול במספר העסקים הפרטיים. בשנת 1981 91.8 אחוזים קיבלו את משכורתם מהמדינה, ובשנת 2000 77.5 אחוזים מכוח העבודה הועסק על ידי המדינה. השקעה חיצונית בכלכלה הקובנית מוגבלת ודורשת אישור של הממשל. המשטר הוא הקובע את מחיריהם והמנות שיקבלו האזרחים למרבית המוצרים.
מאז המהפכה הקובנית ב-1959, אזרחי קובה אינם משלמים מסים. אולם משנת 1996 המשטר החל להטיל מסים על קובנים המרוויחים
בשוק הפרטי[5]. בתחילת שנות ה-90, תום השלטון הקומוניסטי במרבית מזרח אירופה וברוסיה הוביל להפסקת הסובסידיות הזרות לכלכלת קובה. לפני התפוררות המשטר הסובייטי, קובה נהנתה מסיוע כלכלי סובייטי, מנפט במחירים מוזלים ומיכולת לייצא סוכר במחיר גבוה בהרבה ממחירי השוק. הפסקת סיוע זה הובילה במהרה לשפל כלכלי עמוק. ב-1992 הידק הממשל האמריקני את אמברגו הסחר על קובה, והוריד עוד יותר את רמת החיים בקובה עד למצב של משבר.
בדומה למדינות קומוניסטיות ופוסט-קומוניסטיות אחרות לאחר קריסת ברית המועצות, קובה החלה לנקוט בצעדים מוגבלים לכיוון כלכלת שוק חופשי, כדי להקל על המחסור החמור במזון ומוצרים אחרים. צעדים אלו כללו הרשאה להעסקת עובדים פרטיים בחלק מהמפעלים, לשימוש בדולר האמריקני בעסקאות ועידוד התיירות. כך, בעשור האחרון הצליחה קובה לשלש את חלקה בתיירות בקריביים, תוך השקעות רבות בתשתית לתיירות. 1.9 מיליון תיירים ביקרו בקובה ב-2003, מרביתם מקנדה ומדינות האיחוד האירופי, ויצרו הכנסות של 2.1 מיליארד דולרים.[6] הגידול המהיר של מגזר
התיירות שיפר מאוד את מצבה הכלכלי של קובה.
בעבר הייתה קובה המפיקה והמייצאת העיקרית של סוכר. לאחר מספר הוריקנים ובצורות, שהרסו רבים משטחי הגידול של קני הסוכר, תפוקת הסוכר
נפלה. בנוסף, היעדר ההשקעה בתשתיות הוביל לסגירתן של מטחנות רבות. בעוד שבעבר ייצאה קובה 35 אחוזים מכלל הסוכר בעולם, כיום היא מייצאת רק 6.3 אחוזים.[6] בשנים האחרונות, מאז עלייתו של הנשיא הסוציאליסט של ונצואלההוגו צ'אבז, סיוע כלכלי מוונצואלה שיפר אף הוא את מצבה הכלכלי של קובה. הסיוע של ונצואלה מורכב מרביתו מהעברת 80,000 חביות נפט ביום, בתמורה לשירותים מקצועיים ותוצרת חקלאית. לאור השיפור
המסוים במצב הכללי, בשנים האחרונות הידק המשטר הקובני שוב את שליטתו בכלכלה, וביטל רבים מההיתרים שהעניק לתעשיות הפרטיות בשנות ה-90 המוקדמות. ב-2004 תמכה קובה באופן רשמי בשימוש באירו כמטבע הבינלאומי, ובוטל ההיתר מ-1993 לשימוש בדולר האמריקני במדינה. ההגבלות הגוברות של הממשל האמריקני על ביקור בקובה, וסכום הדולרים שניתן להכניס למדינה, חזקו את שליטת המשטר הקובני על השימוש בדולרים במדינה. בעשור האחרון, קובנים קיבלו בין 600 מיליון למיליארד דולר, מרביתם מבני משפחות בארצות הברית.[6]
ב-2001 הראו מחקרים כי רמת החיים הממוצעת בקובה נמוכה משהייתה לפני התפוררות המשטר הסובייטי. המשכורות שמעניקה המדינה אינן מספקות
את צורכיהם של רבים, ובמערכת תקצוב המנות חסרים מוצרים רבים. ככל שכמות ומבחר
המוצרים שניתן לרכוש במערכת התקצוב פחתה, כך פנו יותר קובנים לשוק השחור כדי לרכוש מוצרי מזון בסיסיים, לבוש, מוצרים לבית ותרופות. בנוסף, בקובה עדיין נפוצה שחיתות בתעשיות הממשלתיות, וכך גם גניבת תוצרים של המדינה ומכירתם בשוק השחור.
ב-2005 ייצאה קובה מוצרים בשווי 2.4 מיליארד דולרים אמריקניים, והיא נמצאת במקום ה-114 מתוך 226 המדינות או השטחים הנסקרים.
קובה ייבאה מוצרים בשווי 6.9 מיליארד דולרים, והיא נמצאת במקום ה-87[1]. שותפת הייצוא העיקריות של קובה הן הולנד,קנדה וסין, שותפות הייבוא המשמעותיות הן ונצואלה, ספרד וארצות הברית[7].
המוצרים העיקריים שמייצאת קובה הם: סוכר, ניקל (25% מסך היצוא שלה[8]), טבק, דגים, מוצרים רפואיים,פירות הדר, וקפה.[8] קובה מייבאת מזון,
נפט, ביגוד ומכונות. החוב החיצוני של קובה מסתכם כיום ב-13 מיליארד דולר[9], המהווים כ-38 אחוזים מהתוצר הלאומי שלה[10].
בשנת 2006 נמצאו מצבורים גדולים של נפט וגז טבעי במים הטריטוריאליים של קובה בצפון המדינה.[11]
הרפורמות תחת ראול קסטרו
לאחר שראול החליף את אחיו בשלטון קובה ב-24 בפברואר 2008, הוא פתח בסדרה של רפורמות, בהן: חוק דיור חדש שיאפשר לאזרחים ששוכרים דירות מהמדינה לקבל בעלות עליהן; ביטול איסור על שימוש בטלפונים סלולריים, שהיו מותרים עד אז רק לתיירים ולעובדי מדינה; ביטול איסור לינה לתושבים מקומיים בבתי מלון לתיירים; היתר לקנות מחשב אישי ועוד.
גאוגרפיה
קובה היא מדינת אי בצפון-מערב הים הקריבי, בפתח מפרץ מקסיקו. המדינות והטריטוריות המקיפות אותה הן:
מצפון: בהאמה (140 ק"מ) ופלורידה שבארצות הברית (145 ק"מ).
מדרום: ג'מייקה (146 ק"מ) ואיי קיימן (240 ק"מ).
ממזרח: האיטי (80 ק"מ).
ממערב: מקסיקו (210 ק"מ).
הגבול
היבשתי היחיד של המדינה הוא עם המובלעת האמריקנית במפרץ גואנטנמו, בדרום-מזרח המדינה, ואורכו 29 ק"מ.
קובה היא המדינה הגדולה בים הקריבי, ושטחה 110,860 קמ"ר. האי קובה מהווה קרוב ל-95% משטחה הכולל של המדינה, והוא משתרע על פני 105,006 קמ"ר.
שטחו של האי השני בגודלו, איסלה דה לה חובנטוד, 3,056 קמ"ר. יתר האיים המרכיבים את המדינה קטנים בהרבה, ומספרם עולה על 4,000.
אורכו של האי קובה (ממערב למזרח) הוא 1,199 ק"מ ורוחבו נע בין 35 ל-200 ק"מ. מרבית האי מישורי, אך יש בו שלושה רכסיםבולטים: סיירה מאסטרה
בדרום-מזרח, אסקמבריי במרכז וסיירה דל רוסריו במערב. הפסגה הגבוהה במדינה היא פִּיקוֹ טוּרְקִינוֹ שבסיירה מאסטרה, שגובהה 2,005 מ' מעל פני הים. רכס אסקמבריי נמוך מהסיירה מאסטרה, וסיירה דל רוסריו נמוכה אף ממנו - גובהה של הפסגה הגבוהה בה 692 מ' בלבד.
אין בקובה אגמים רבים ושטחו של הגדול שבהם, לגונה דה לֶצֶ'ה ("אגם החלב") בצפון מחוז סייגו דה אווילה שבמרכז המדינה, 67.2 קמ"ר בלבד. מאגר זאזה המלאכותי, בסמוך לסנקטי ספיריטוס גדול ממנו, ושטחו 113.5 קמ"ר. הנהר הארוך בקובה הוא קָאוּטוֹ, הזורם לאורך 343 ק"מ מרכס הסיירה מאסטרה וצפון-מערבה ממנו, עד לחוף הים הקריבי צפונית למנסניו.
אקלים
האקלים בקובה טרופי. גשמים יורדים במשך כל השנה, אך במיוחד בין מאי לאוקטובר. בהוואנה, שבצפון-מערב המדינה, יורדים מדי שנה כ-1,200 מ"מ גשם, והטמפרטורה הממוצעת נעה בין 21° בינואר ל-27° ביולי.
קובה מצויה באזור המועד לסופות הוריקן, והן פוקדות אותה בעיקר בחודשים ספטמבר ואוקטובר.
החי והצומח
בקובה למעלה מ-8,000 מיני צמחים, למעלה ממחציתם אנדמיים. ב-1812, 90% משטחה של קובה היה מיוער. ב-1900 ירד שיעור זה ל-54%, וב-1959ל-14% בלבד. ב-1987 הכריזה ממשלת קובה על תוכנית מנטי(Plan Manatí) לנטיעת 3 מיליארד עצים שיעלו את שיעור היערות במדינה ל-20%. 43% מהיערות הם נשירים למחצה, 31% הם יערות מנגרובים ו-12% יערות אורן. העץ המזוהה ביותר עם קובה הוא דקל רוסטויניה, המכונה
גם "הדקל המלכותי", והוא אף מופיע בסמל המדינה. הפרח הלאומי הוא המריפוסה הלבנה.
היונק האנדמי הנפוץ בקובה הוא החוטייה, מין מכרסם שגודלו כ-60 ס"מ. בעלי חיים נוספים כוללים עטלפים, איגואנות, תחשי נהרות וצבים. התנין הקובניהוא בעל החיים הלאומי של קובה. בנוסף על בעלי חיים אלה, בקובה 350 מיני עופות, ובהם עגורים, אנפות, יונקי דבש, מגלנים, ינשופים, שקנאים, תוכיםועוד. הטרוגון הקובני, (מכונה גם "טוֹקוֹרוֹרוֹ", ממשפחת הטרוגונאים) נבחר לציפור הלאומית של קובה, בשל צבעיו, כחול, לבן ואדום,
שהם כצבעי דגל קובה.
אוצרות טבע
בקובה מצויים מאגרי הניקל הגדולים בעולם פרט לרוסיה. מחצבים נוספים המצויים בה מסייעים להפקת קובלט.
בשנת 2006 החלה קובה בקידוחי נפט וגז טבעי.[12]
דמוגרפיה
בשנת 2009 מנתה אוכלוסיית קובה, על-פי הערכה, כ-11,450,000 נפש. תוחלת החיים נאמדה ב-2008 ב-77.45 שנים, והיא הגבוהה ביותר באמריקה הלטינית, וקרובה לזו של מדינות המערב. הריבוי הטבעי נמוך: שיעור הילודה נאמד ב-11.15 לידות ל-1000 תושבים, פחות מהמקובל במדינות המערב ומעט יותר מחצי מן הממוצע העולמי.
הוואנה היא העיר הגדולה ביותר במדינה, ומתגוררים בה כ-2.2 מיליון נפש, שהם כ-20% מאוכלוסיית המדינה.
עשר הערים הגדולות בקובה - הרכב אתני
מבחינה אתנית, כ-65% מהתושבים לבנים, כ-10% שחורים וכ-25% מולאטים.
שיעורם של הלבנים באוכלוסייה קטן לאחר המהפכה הקובנית, בעקבות הגירה של רבים מבני המעמד הגבוה ומעמד הביניים, המורכב בעיקר
מלבנים.
מוצאם של מרבית הלבנים שהגיעו לקובה הוא מספרד. הספרדים הראשונים התיישבו בקובה החל מ-1511, ובעקבותיהם הגיעו במהלך קרוב ל-400 שנות שלטון ספרדי מהגרים נוספים. עיקר הספרדים הגיעו מאנדלוסיה, אסטוריאס, גליסיה, קטלוניה והאיים הקנריים. מדינה אירופית נוספת ממנה הגיעו מהגרים רבים היא צרפת. מהגרים צרפתים רבים הגיעו בעקבות מרד העבדים בהאיטי בסוף המאה ה-18, התיישבו במזרח המדינה ופיתחו את תעשיית הקפה המקומית. אחרים הגיעו בעקבות רכישת לואיזיאנה בראשית המאה ה-19, ובין היתר הקימו את סיינפואגוס. מדינות אירופיות נוספות מהן הגיעו מהגרים לקובה כוללות את פורטוגל, איטליה, גרמניה ורוסיה. תושביה השחורים של קובה הם צאצאיהם של עבדים אפריקאים שהובאו אליה בין המאה ה-16 למאה ה-19. בניגוד למעצמות קולוניאליות אחרות ששלטו באיים הקריביים, צרפת, בריטניה והולנד, הספרדים הטילו מגבלות על הסחר בעבדים, ומספרם היה נמוך יחסית. במהלך התקופה הקצרה בה שלטו הבריטים בקובה, בין 1762 ל-1763 (במהלך מלחמת שבע השנים) הם הספיקו להביא עמם עבדים מהמושבות הסמוכות ומאפריקה, לשם עבודה במטעי הסוכר והטבק. גל נוסף של עבדים הגיע עם הצרפתים שנמלטו מהאיטי בעקבות מרד העבדים, בסוף המאה ה-18. מקורם של מרבית העבדים בניגריה ובקונגו של ימינו, ובפרט עמי היורבה והאיגבו. מוצאם של עבדים נוספים
בגינאה המשוונית ובמוזמביק של ימינו.
דת
הספרדים הביאו עמם לקובה את הנצרות הקתולית, והיא הייתה לדת המרכזית במדינה. באופן רשמי, מאז המהפכה הקובנית, קובה היא מדינה
אתאיסטית, ובשנתיים הראשונות לאחריה עזבו אותה כ-80% מהכמרים ואנשי הדת. הממשל הטיל מגבלות על הכנסייה, ואף האשים אותה בשיתוף פעולה עם ה-CIA בזמן הפלישה למפרץ החזירים.
מאז 1991 הקל הממשל את יחסו לכנסייה, וב-1998 אף ביקר במדינה האפיפיור יוחנן פאולוס השני.
במהלך השנים התפתחו בקובה אמונות סינקרטיות שונות, הבולטת שבהן היא הסנטריה, שאף התפשטה למדינות נוספות באיים הקריביים. הסנטריה, המשלבת בין הנצרות הקתולית לבין אמונות מערב-אפריקאיות, התפתחה אצל עבדים בני היוריבה, ששאפו לשמר את אמונותיהם, אך לקבל
גם את עיקרי הנצרות.
לפי הערכות, יש בקובה כ-300 אלף נוצרים פרוטסטנטים. במספרים זניחים יותר, יש בקובה גם נוצרים אפיסקופלים, יהודים, מוסלמים,בודהיסטים ובהאים.
היא מדינת אי בצפון האיים הקריביים, בין הים הקריבי, מפרץ מקסיקו והאוקיינוס האטלנטי. מצפון לקובה נמצאים ארצות הברית ואיי בהאמה, ממערבמקסיקו, מדרום איי קיימן וג'מייקה ומדרום מזרח / האיטי.
קובה היא המדינה המאוכלסת ביותר באיים הקריביים. תרבותה ומנהגיה הושפעו מהתרבות האינדיאנית המקומית, מהאימפריה הספרדית ששלטה בה במשך קרוב ל-400 שנה ומהעבדים האפריקאים שהובאו אליה.
מאז המהפכה הקובנית ב-1959, מתקיים בקובה משטר חד-מפלגתיקומוניסטי, שפיתח בה תשתיות ציבוריות ומערכות רווחה, רחינוך ובריאות מסובסדות, אך גם הטיל מגבלות עלזכויות האזרח בה. בינה לבין ארצות הברית שוררת מאז מתיחות שהגיעה לשיאה במספר תקריות בשנות השישים.
ארצות הברית אף הטילה על קובה אמברגו שהשפיע על כלכלת המדינה, והפך אותה לתלויה בבעלת בריתה, ברית המועצות. לאחר התפרקות הגוש המזרחי פקד אותה משבר כלכלי חריף, שאילץ אותה לפתוח מעט את שעריה.
היסטוריה
ראשוני המתיישבים בקובה היו בני הגואחנטביי, בסביבות 5300 לפנה"ס, ובעקבותיהם הגיעו גם בני הסיבוניי והטאינו.
רוב התושבים היו חקלאים, אך היו ביניהם גם ציידים לקטים.
השלטון הספרדי
קובה נמנית עם המקומות הראשונים אליהם הגיע כריסטופר קולומבוס ביבשת אמריקה, ב-28 באוקטובר 1492.
הספרדים החלו ליישב את קובה ב-1511 והפכו אותה למושבה. התנגדות התושבים המקומיים לספרדים דוכאה בכוח, לעתים תוך ביצוע מעשי טבח באוכלוסייה המקומית.מנהיגם, אטואי, הוצא להורג ב-1512, וב-1514 הושלמה ההשתלטות הספרדית על האי.
ב-1513 ייסד פרננדו השני את מוסד האנקומיינדה, לפיו ילידי המושבות שבהן שלטה ספרד "שילמו" לספרדים שהתיישבו בה בעבודה בתמורה למזון ולהדרכה דתית. הניסיון ליישם את המדיניות בקובה נכשל, לאחר שחלק מהילידים נחשפו למחלות שהביאו הספרדים, ואחרים סירבו לעבוד ונמלטו.
חרף היחסים הקשים בין הספרדים לבין הקובנים הילידים, במספר מקרים שיתפו הצדדים פעולה.
הילידים לימדו את הספרדים לגדל טבק ולייצר סיגרים.
נישואי תערובת בעיקר של גברים ספרדים ונשים ילידות, הביאו ללידתם של מסטיסוס, או כפי שכונו בידי הקובנים הילידים - "גוּאַחִירוֹ" ("אחד משלנו"). בסופו של דבר נטמעו הילידים והמסטיסוס בספרדים, תרבותם נכחדה, וכל שנשאר ממנה הוא שמותיהם של מקומות ומילים שונות.
שני אירועים נוספים השפיעו על המאזן הדמוגרפי בקובה. במהלך מלחמת שבע השנים השתלטו הבריטים על קובה למשך כשנה (בין 1762 ל-1763), והם הביאו איתם אלפי עבדים מאפריקה.
בעקבות מרד העבדים בסן דומנג(האיטי של ימינו), בין השנים 1804-1791, נמלטו לקובה צרפתים רבים, שהביאו עמם את עבדיהם.
במהלך השלטון הספרדי בקובה התפתחו בה תעשיות הסוכר והטבק, וקובה הייתה ליצואנית הגדולה בעולם של מוצרים אלה.
המאבק לעצמאות
בראשית המאה ה-19 זכו כל מושבותיה של ספרד באמריקה הלטינית בעצמאות, למעט קובה ופוארטו ריקו.
אף שלא הייתה למדינה עצמאית, הושפעו הקובנים מהמתרחש ביבשת, ותנועות עממיות שונות החלו לקום. חלק
עריכת רפורמות שיקלו על השליטה הספרדית במסחר, והיו אף תנועות בדלניות שקראו מהתנועות קראו לביטול העבדות, אחרות לשוויון בין לבנים למולאטים, תנועות נוספות דרשו לעצמאות מלאה. רוב התנועות דוכאו במהרה.
ביולי 1867 הוקם ארגון בדלני חדש, שנבדל מקודמיו בכך שבהנהגתו היו כמה מהעשירים שבבעלי המטעים בקובה, ובהם קרלוס מנואל דה סספדס,
שהיה לדמות הבולטת בו.
ב-10 באוקטובר הגיע סספדס לעיירה יארה, שחרר את עבדיו, וקרא להם להצטרף אליו למאבק למען עצמאות קובה. קריאתו, שנודעה בשם"Grito de Yara" ("קריאת יארה"), סימנה את פרוץ מלחמת עשר השנים.
המורדים לא הסתפקו בפעילות צבאית, ובאפריל 1868 התכנסה בקמגואייאסיפה מכוננת שהורכבה מנציגי האזורים שנטלו חלק בקרבות, שהכריזה על כינונה של רפובליקה בראשותו של סספדס.
הממשל הקולוניאלי הגיב להתרחשויות ביד קשה, אך הצליח להכניע את המורדים רק ב-1878.
כבר ב-1879 ניצתה האש מחדש, במה שכונה"המלחמה הקטנה", אך המרד בעולם בהם מבוטלת העבדות, וצעד זה הביא לשינויים דמוגרפיים וחברתיים באי. במקביל, גברה המעורבות האמריקאית בקובה, והיקף ההשקעות האמריקאיות בה עמד על כ-50 מיליון דולר בשנת 1895. במידה רבה, הפכה כלכלתה של קובה תלויה בארצות הברית.
ב-24 בפברואר1895 פרצו מהומות ברחבי קובה, שבישרו את פרוץ מלחמת העצמאות הקובנית.
המורדים השתלטו בהדרגה על ערים בכפרים באי, ואף ניסחו לעצמם חוקה. בסופו של דבר, הייתה זו מלחמת ארצות הברית-ספרד ב-1898 ששמה קץ לשלטון הספרדי בקובה. פיצוץ ספינת המלחמה "מיין" בנמלהוואנה ב-15 בפברואר, בנסיבות השנויות במחלוקת גם כיום, הוביל את האמריקאים להכריז מלחמה על ספרד. ב-10 ביוני פלשו האמריקאים למפרץ גואנטנמו, וב-12 באוגוסט כבר שלטו בקובה כולה.
ב-1 בינואר1899 הונהג ממשל צבאי אמריקאי בקובה. ב-1901 קיבל הקונגרס האמריקאי החלטה הידועה כ"תיקון פלאט", שנכפה על קובה כתנאי לעצמאותה. ההחלטה התירה לארצות הברית להתערב בנעשה בקובה כדי להגן על אינטרסים אמריקאיים ואפשרה הקמת בסיס של הצי האמריקאי בשטח האי.
במהלך השנים הצטמצמה תחולתו של תיקון פלאט, והזכר היחיד לו כיום הוא הבסיס הצבאי האמריקני במפרץ גואנטנמו, הכולל גם מתקן מעצר.
ב-31 בדצמבר נבחר תומאס אסטרדה פאלמה לנשיאה הראשון של קובה. ב-20 במאי1902 החלה כהונתו, והשלטון האמריקאי הסתיים.
קובה העצמאית
בראשית דרכה הייתה קובה מדינה דמוקרטית, אך השלטון בה נטה לחוסר יציבות, והיה נתון למעורבות עמוקה של ממשלת ארצות הברית וחברות
אמריקניות. ב-1933 אירעה במדינה הפיכה, שבעקבותיה שלט בה למעשה הרודן פולחנסיו בטיסטה. מ-1940 עד 1944 הוא שלט כנשיא נבחר ולאחר מכן כיהן כחבר בנאט וב-1952 ביצע הפיכה נוספת והשתלט שוב. בטיסטה דיכא את הכוחות הסוציאליסטיים במדינה וארצות הברית תמכה בשלטונו.
ב-1953 החל פידל קסטרו בפעילות נגד השלטון.
פעולותיו נכשלו, והוא נאסר, ולאחר מכן הוגלה. ב-1956 שב לקובה, והחל בלוחמת גרילה נגד צבאו של בטיסטה, עד להשלמתה של המהפכה הקובנית
בשנת 1959 ועלייתו לשלטון. קסטרו הפך את קובה למדינה קומוניסטית, ומבעלת ברית של ארצות הברית, היא הפכה ליריבתה המרה. ארצות הברית הטילה על קובה אמברגו התקף גם כיום.
המתיחות בין המדינות הגיע לשיאה בפלישה למפרץ החזירים ב-1961ובמשבר הטילים ב-1962. בשל האמברגו שהוטל עליה, הייתה כלכלתה של קובה תלויה בבעלת בריתה החדשה, ברית המועצות, ומרבית הסחר של קובה היה עם מדינה זו. עם פירוק ברית המועצות ב-1991, נקלעה קובה למשבר כלכלי חריף. בניסיון להתמודד עם המשבר, החליט קסטרו לנצל את הפוטנציאל התיירותי של קובה, ופתח את שעריה לתיירות מערבית. במקביל, החלה ממשלת קובה בפיתוח מיזמים משותפים עם חברות מערביות בתחומי החקלאות, התעשייה והתיירות.
כתוצאה ממדיניות זו, השתפר מצבה הכלכלי והמשטר שרד גם לאחר קריסת בעלת בריתו העיקרית.
ב-2006 העביר קסטרו את השלטון לאחיו, ראול קסטרו, עקב מצבו הבריאותי, והלה שימש כנשיא בפועל.
ב-2008 נבחר ראול קסטרו לנשיא באופן רשמי.
פוליטיקה ומשטר
בקובה מונהג משטר חד-מפלגתי, שבו המפלגה החוקית היחידה היא המפלגה הקומינסטית.
הרשות המחוקקת
הרשות המחוקקת בקובה היא האסיפה הלאומית של כוח העם("Asamblea Nacional del Poder Popular"), המונה 609 חברים, הנבחרים אחת לחמש שנים. מחצית מהחברים ממונים בידי ארגונים יציגים שונים (ארגוני חקלאים, ארגוני סטודנטים וכיוצא באלה) ומחציתם נבחרים בבחירות אישיות
באסיפות אזוריות, בהן רשאי להשתתף כל אזרח שמלאו לו 16 שנים. בבחירות אלה מתחרה מועמד אחד בלבד על מושב באספה, ההצבעה היא בעדו או נגדו, והוא נדרש להשיג 50% לפחות מהקולות. ככל הנראה יעד זה אינו קשה במיוחד, שכן בבחירות שנערכו בשנת 2008, למשל, השיגו כל המועמדים לפחות 85% מהקולות[4]. בסמכותה של האסיפה הלאומית לחוקק חוקים, לתקן את החוקה, לאשר את התכניות הכלכליות של מועצת השרים ואת תקציב המדינה, וכן להעניק חנינות. האסיפה הלאומית מחולקת לוועדות, הממונות, בין היתר, על נושאים אלה: כלכלה, תעשיית הסוכר, מזון,
תעשייה, תחבורה ותקשורת, תשתיות, יחסי חוץ, בריאות, ביטחון וסדר ציבורי.
הסמכות ליזום הצעות חוק אינה מצויה רק בידי הממשלה או חברי האסיפה הלאומית, וגם אזרחים שאספו 10,000 חתימות רשאים ליזום חקיקה
ולהציעה לאסיפה הלאומית.
הרשות המבצעת
ראש המדינה בקובה הוא הנשיא, והוא גם עומד בראש מועצת המדינה("Consejo de Estado") ובראש מועצת השרים("Consejo de Ministros de
Cuba"). עד 1976 היה לקובה ראש ממשלה, אך משרה זו בוטלה עם תיקון החוקה באותה שנה. הנשיא נבחר בידי האסיפה הלאומית אחת לחמש שנים. עד שנת 2008, המועמד היחיד לתפקיד הנשיא היה פידל קסטרו, ולאחר שהודיע על כוונתו שלא להתמודד לכהונה נוספת, היה ראול קסטרו למועמד היחיד, והוא נבחר בידי האסיפה הלאומית לנשיא המדינה באותה שנה. במקרה של מות הנשיא, מחלה או היעדרות, ממלא את מקומו הסגן
הראשון. מכוח הוראה זו, מילא ראול קסטרו את מקומו של אחיו בין 2006 ל-2008.
במועצת כנשיא מועצת המדינה, סגן ראשון וחמישה סגנים נוספים. תפקידה של המועצה לאשר וליישם את החקיקה של האסיפה הלאומית, ובסמכותה לכנס אותה לכינוסים מיוחדים בזמן הפגרה.
מועצת השרים, שגם בראשה עומד הנשיא כוללת, פרט לשרים גם את סגני נשיא מועצת המדינה ואת מזכיר מועצת המדינה. מועצת השרים מתווה
את מדיניותה הכלכלית של קובה ואת יחסי החוץ שלה, ואחראית על יישום ואכיפת החוקים, לאחר שאלה מאושרים בידי האסיפה הלאומית ומועצת המדינה.
הרשות השופטת
מערכת המשפט הקובנית מורכבת משלוש ערכאות: בית המשפט העליון(Tribunal Supremo Popular), בתי המשפט המחוזיים ובתי המשפט העירוניים. שופטי בית המשפט העליון נבחרים בידי האסיפה הלאומית, השופטים המחוזיים בידי האסיפות המחוזיות והשופטים העירוניים בידי מועצות הערים.
הספרדים הם אלה שהניחו את התשתית למערכת השיפוט הקובנית, והדבר ניכר גם לאחר עצמאותה של קובה. הקודקס האזרחי הספרדי, למשל, היה בתוקף עד 1987, בשינויים מסוימים. לאחר המהפכה הקובנית ערך השלטון החדש מספר שינויים מבניים, עד לעיצובו של המבנה הנוכחי שעוגן בחוקה של 1976.
שלטון מקומי
חלוקת קובה למחוזות קובה מחולקת ל-16 מחוזות ורשות מקומית מיוחדת:
1. פינאר דל ריו
2. ארטמיסה
3. הוואנה
4. מאיאבקה
5. מטנסאס
6. סיינפואגוס
7. ויה קלרה
8. סנקטי ספיריטוס
9. סייגו דה אווילה
10. קמגואיי
11. לאס טונאס
12. גראנמה
13. אולגין
14. סנטיאגו דה קובה
15. גואנטנמו
16.איסלה דה לה חובנטוד - מוגדר כ"רשות מקומית מיוחדת"
כלכלה
המשטר הקובני נוקט במדיניות סוציאליסטית בניהול כלכלת המדינה, המולאמת ברובה. מרבית מפעלי הייצור שייכים למשטר ומנוהלים על ידיו,
ומרבית כוח העבודה הקובני מועסק על ידי המדינה. בשנים האחרונות התעוררה מגמה של גידול במספר העסקים הפרטיים. בשנת 1981 91.8 אחוזים קיבלו את משכורתם מהמדינה, ובשנת 2000 77.5 אחוזים מכוח העבודה הועסק על ידי המדינה. השקעה חיצונית בכלכלה הקובנית מוגבלת ודורשת אישור של הממשל. המשטר הוא הקובע את מחיריהם והמנות שיקבלו האזרחים למרבית המוצרים.
מאז המהפכה הקובנית ב-1959, אזרחי קובה אינם משלמים מסים. אולם משנת 1996 המשטר החל להטיל מסים על קובנים המרוויחים
בשוק הפרטי[5]. בתחילת שנות ה-90, תום השלטון הקומוניסטי במרבית מזרח אירופה וברוסיה הוביל להפסקת הסובסידיות הזרות לכלכלת קובה. לפני התפוררות המשטר הסובייטי, קובה נהנתה מסיוע כלכלי סובייטי, מנפט במחירים מוזלים ומיכולת לייצא סוכר במחיר גבוה בהרבה ממחירי השוק. הפסקת סיוע זה הובילה במהרה לשפל כלכלי עמוק. ב-1992 הידק הממשל האמריקני את אמברגו הסחר על קובה, והוריד עוד יותר את רמת החיים בקובה עד למצב של משבר.
בדומה למדינות קומוניסטיות ופוסט-קומוניסטיות אחרות לאחר קריסת ברית המועצות, קובה החלה לנקוט בצעדים מוגבלים לכיוון כלכלת שוק חופשי, כדי להקל על המחסור החמור במזון ומוצרים אחרים. צעדים אלו כללו הרשאה להעסקת עובדים פרטיים בחלק מהמפעלים, לשימוש בדולר האמריקני בעסקאות ועידוד התיירות. כך, בעשור האחרון הצליחה קובה לשלש את חלקה בתיירות בקריביים, תוך השקעות רבות בתשתית לתיירות. 1.9 מיליון תיירים ביקרו בקובה ב-2003, מרביתם מקנדה ומדינות האיחוד האירופי, ויצרו הכנסות של 2.1 מיליארד דולרים.[6] הגידול המהיר של מגזר
התיירות שיפר מאוד את מצבה הכלכלי של קובה.
בעבר הייתה קובה המפיקה והמייצאת העיקרית של סוכר. לאחר מספר הוריקנים ובצורות, שהרסו רבים משטחי הגידול של קני הסוכר, תפוקת הסוכר
נפלה. בנוסף, היעדר ההשקעה בתשתיות הוביל לסגירתן של מטחנות רבות. בעוד שבעבר ייצאה קובה 35 אחוזים מכלל הסוכר בעולם, כיום היא מייצאת רק 6.3 אחוזים.[6] בשנים האחרונות, מאז עלייתו של הנשיא הסוציאליסט של ונצואלההוגו צ'אבז, סיוע כלכלי מוונצואלה שיפר אף הוא את מצבה הכלכלי של קובה. הסיוע של ונצואלה מורכב מרביתו מהעברת 80,000 חביות נפט ביום, בתמורה לשירותים מקצועיים ותוצרת חקלאית. לאור השיפור
המסוים במצב הכללי, בשנים האחרונות הידק המשטר הקובני שוב את שליטתו בכלכלה, וביטל רבים מההיתרים שהעניק לתעשיות הפרטיות בשנות ה-90 המוקדמות. ב-2004 תמכה קובה באופן רשמי בשימוש באירו כמטבע הבינלאומי, ובוטל ההיתר מ-1993 לשימוש בדולר האמריקני במדינה. ההגבלות הגוברות של הממשל האמריקני על ביקור בקובה, וסכום הדולרים שניתן להכניס למדינה, חזקו את שליטת המשטר הקובני על השימוש בדולרים במדינה. בעשור האחרון, קובנים קיבלו בין 600 מיליון למיליארד דולר, מרביתם מבני משפחות בארצות הברית.[6]
ב-2001 הראו מחקרים כי רמת החיים הממוצעת בקובה נמוכה משהייתה לפני התפוררות המשטר הסובייטי. המשכורות שמעניקה המדינה אינן מספקות
את צורכיהם של רבים, ובמערכת תקצוב המנות חסרים מוצרים רבים. ככל שכמות ומבחר
המוצרים שניתן לרכוש במערכת התקצוב פחתה, כך פנו יותר קובנים לשוק השחור כדי לרכוש מוצרי מזון בסיסיים, לבוש, מוצרים לבית ותרופות. בנוסף, בקובה עדיין נפוצה שחיתות בתעשיות הממשלתיות, וכך גם גניבת תוצרים של המדינה ומכירתם בשוק השחור.
ב-2005 ייצאה קובה מוצרים בשווי 2.4 מיליארד דולרים אמריקניים, והיא נמצאת במקום ה-114 מתוך 226 המדינות או השטחים הנסקרים.
קובה ייבאה מוצרים בשווי 6.9 מיליארד דולרים, והיא נמצאת במקום ה-87[1]. שותפת הייצוא העיקריות של קובה הן הולנד,קנדה וסין, שותפות הייבוא המשמעותיות הן ונצואלה, ספרד וארצות הברית[7].
המוצרים העיקריים שמייצאת קובה הם: סוכר, ניקל (25% מסך היצוא שלה[8]), טבק, דגים, מוצרים רפואיים,פירות הדר, וקפה.[8] קובה מייבאת מזון,
נפט, ביגוד ומכונות. החוב החיצוני של קובה מסתכם כיום ב-13 מיליארד דולר[9], המהווים כ-38 אחוזים מהתוצר הלאומי שלה[10].
בשנת 2006 נמצאו מצבורים גדולים של נפט וגז טבעי במים הטריטוריאליים של קובה בצפון המדינה.[11]
הרפורמות תחת ראול קסטרו
לאחר שראול החליף את אחיו בשלטון קובה ב-24 בפברואר 2008, הוא פתח בסדרה של רפורמות, בהן: חוק דיור חדש שיאפשר לאזרחים ששוכרים דירות מהמדינה לקבל בעלות עליהן; ביטול איסור על שימוש בטלפונים סלולריים, שהיו מותרים עד אז רק לתיירים ולעובדי מדינה; ביטול איסור לינה לתושבים מקומיים בבתי מלון לתיירים; היתר לקנות מחשב אישי ועוד.
גאוגרפיה
קובה היא מדינת אי בצפון-מערב הים הקריבי, בפתח מפרץ מקסיקו. המדינות והטריטוריות המקיפות אותה הן:
מצפון: בהאמה (140 ק"מ) ופלורידה שבארצות הברית (145 ק"מ).
מדרום: ג'מייקה (146 ק"מ) ואיי קיימן (240 ק"מ).
ממזרח: האיטי (80 ק"מ).
ממערב: מקסיקו (210 ק"מ).
הגבול
היבשתי היחיד של המדינה הוא עם המובלעת האמריקנית במפרץ גואנטנמו, בדרום-מזרח המדינה, ואורכו 29 ק"מ.
קובה היא המדינה הגדולה בים הקריבי, ושטחה 110,860 קמ"ר. האי קובה מהווה קרוב ל-95% משטחה הכולל של המדינה, והוא משתרע על פני 105,006 קמ"ר.
שטחו של האי השני בגודלו, איסלה דה לה חובנטוד, 3,056 קמ"ר. יתר האיים המרכיבים את המדינה קטנים בהרבה, ומספרם עולה על 4,000.
אורכו של האי קובה (ממערב למזרח) הוא 1,199 ק"מ ורוחבו נע בין 35 ל-200 ק"מ. מרבית האי מישורי, אך יש בו שלושה רכסיםבולטים: סיירה מאסטרה
בדרום-מזרח, אסקמבריי במרכז וסיירה דל רוסריו במערב. הפסגה הגבוהה במדינה היא פִּיקוֹ טוּרְקִינוֹ שבסיירה מאסטרה, שגובהה 2,005 מ' מעל פני הים. רכס אסקמבריי נמוך מהסיירה מאסטרה, וסיירה דל רוסריו נמוכה אף ממנו - גובהה של הפסגה הגבוהה בה 692 מ' בלבד.
אין בקובה אגמים רבים ושטחו של הגדול שבהם, לגונה דה לֶצֶ'ה ("אגם החלב") בצפון מחוז סייגו דה אווילה שבמרכז המדינה, 67.2 קמ"ר בלבד. מאגר זאזה המלאכותי, בסמוך לסנקטי ספיריטוס גדול ממנו, ושטחו 113.5 קמ"ר. הנהר הארוך בקובה הוא קָאוּטוֹ, הזורם לאורך 343 ק"מ מרכס הסיירה מאסטרה וצפון-מערבה ממנו, עד לחוף הים הקריבי צפונית למנסניו.
אקלים
האקלים בקובה טרופי. גשמים יורדים במשך כל השנה, אך במיוחד בין מאי לאוקטובר. בהוואנה, שבצפון-מערב המדינה, יורדים מדי שנה כ-1,200 מ"מ גשם, והטמפרטורה הממוצעת נעה בין 21° בינואר ל-27° ביולי.
קובה מצויה באזור המועד לסופות הוריקן, והן פוקדות אותה בעיקר בחודשים ספטמבר ואוקטובר.
החי והצומח
בקובה למעלה מ-8,000 מיני צמחים, למעלה ממחציתם אנדמיים. ב-1812, 90% משטחה של קובה היה מיוער. ב-1900 ירד שיעור זה ל-54%, וב-1959ל-14% בלבד. ב-1987 הכריזה ממשלת קובה על תוכנית מנטי(Plan Manatí) לנטיעת 3 מיליארד עצים שיעלו את שיעור היערות במדינה ל-20%. 43% מהיערות הם נשירים למחצה, 31% הם יערות מנגרובים ו-12% יערות אורן. העץ המזוהה ביותר עם קובה הוא דקל רוסטויניה, המכונה
גם "הדקל המלכותי", והוא אף מופיע בסמל המדינה. הפרח הלאומי הוא המריפוסה הלבנה.
היונק האנדמי הנפוץ בקובה הוא החוטייה, מין מכרסם שגודלו כ-60 ס"מ. בעלי חיים נוספים כוללים עטלפים, איגואנות, תחשי נהרות וצבים. התנין הקובניהוא בעל החיים הלאומי של קובה. בנוסף על בעלי חיים אלה, בקובה 350 מיני עופות, ובהם עגורים, אנפות, יונקי דבש, מגלנים, ינשופים, שקנאים, תוכיםועוד. הטרוגון הקובני, (מכונה גם "טוֹקוֹרוֹרוֹ", ממשפחת הטרוגונאים) נבחר לציפור הלאומית של קובה, בשל צבעיו, כחול, לבן ואדום,
שהם כצבעי דגל קובה.
אוצרות טבע
בקובה מצויים מאגרי הניקל הגדולים בעולם פרט לרוסיה. מחצבים נוספים המצויים בה מסייעים להפקת קובלט.
בשנת 2006 החלה קובה בקידוחי נפט וגז טבעי.[12]
דמוגרפיה
בשנת 2009 מנתה אוכלוסיית קובה, על-פי הערכה, כ-11,450,000 נפש. תוחלת החיים נאמדה ב-2008 ב-77.45 שנים, והיא הגבוהה ביותר באמריקה הלטינית, וקרובה לזו של מדינות המערב. הריבוי הטבעי נמוך: שיעור הילודה נאמד ב-11.15 לידות ל-1000 תושבים, פחות מהמקובל במדינות המערב ומעט יותר מחצי מן הממוצע העולמי.
הוואנה היא העיר הגדולה ביותר במדינה, ומתגוררים בה כ-2.2 מיליון נפש, שהם כ-20% מאוכלוסיית המדינה.
עשר הערים הגדולות בקובה - הרכב אתני
מבחינה אתנית, כ-65% מהתושבים לבנים, כ-10% שחורים וכ-25% מולאטים.
שיעורם של הלבנים באוכלוסייה קטן לאחר המהפכה הקובנית, בעקבות הגירה של רבים מבני המעמד הגבוה ומעמד הביניים, המורכב בעיקר
מלבנים.
מוצאם של מרבית הלבנים שהגיעו לקובה הוא מספרד. הספרדים הראשונים התיישבו בקובה החל מ-1511, ובעקבותיהם הגיעו במהלך קרוב ל-400 שנות שלטון ספרדי מהגרים נוספים. עיקר הספרדים הגיעו מאנדלוסיה, אסטוריאס, גליסיה, קטלוניה והאיים הקנריים. מדינה אירופית נוספת ממנה הגיעו מהגרים רבים היא צרפת. מהגרים צרפתים רבים הגיעו בעקבות מרד העבדים בהאיטי בסוף המאה ה-18, התיישבו במזרח המדינה ופיתחו את תעשיית הקפה המקומית. אחרים הגיעו בעקבות רכישת לואיזיאנה בראשית המאה ה-19, ובין היתר הקימו את סיינפואגוס. מדינות אירופיות נוספות מהן הגיעו מהגרים לקובה כוללות את פורטוגל, איטליה, גרמניה ורוסיה. תושביה השחורים של קובה הם צאצאיהם של עבדים אפריקאים שהובאו אליה בין המאה ה-16 למאה ה-19. בניגוד למעצמות קולוניאליות אחרות ששלטו באיים הקריביים, צרפת, בריטניה והולנד, הספרדים הטילו מגבלות על הסחר בעבדים, ומספרם היה נמוך יחסית. במהלך התקופה הקצרה בה שלטו הבריטים בקובה, בין 1762 ל-1763 (במהלך מלחמת שבע השנים) הם הספיקו להביא עמם עבדים מהמושבות הסמוכות ומאפריקה, לשם עבודה במטעי הסוכר והטבק. גל נוסף של עבדים הגיע עם הצרפתים שנמלטו מהאיטי בעקבות מרד העבדים, בסוף המאה ה-18. מקורם של מרבית העבדים בניגריה ובקונגו של ימינו, ובפרט עמי היורבה והאיגבו. מוצאם של עבדים נוספים
בגינאה המשוונית ובמוזמביק של ימינו.
דת
הספרדים הביאו עמם לקובה את הנצרות הקתולית, והיא הייתה לדת המרכזית במדינה. באופן רשמי, מאז המהפכה הקובנית, קובה היא מדינה
אתאיסטית, ובשנתיים הראשונות לאחריה עזבו אותה כ-80% מהכמרים ואנשי הדת. הממשל הטיל מגבלות על הכנסייה, ואף האשים אותה בשיתוף פעולה עם ה-CIA בזמן הפלישה למפרץ החזירים.
מאז 1991 הקל הממשל את יחסו לכנסייה, וב-1998 אף ביקר במדינה האפיפיור יוחנן פאולוס השני.
במהלך השנים התפתחו בקובה אמונות סינקרטיות שונות, הבולטת שבהן היא הסנטריה, שאף התפשטה למדינות נוספות באיים הקריביים. הסנטריה, המשלבת בין הנצרות הקתולית לבין אמונות מערב-אפריקאיות, התפתחה אצל עבדים בני היוריבה, ששאפו לשמר את אמונותיהם, אך לקבל
גם את עיקרי הנצרות.
לפי הערכות, יש בקובה כ-300 אלף נוצרים פרוטסטנטים. במספרים זניחים יותר, יש בקובה גם נוצרים אפיסקופלים, יהודים, מוסלמים,בודהיסטים ובהאים.
