יומן מסע לקובה
יומן מסע לקובה
Go Ttravel פורום טיולים
23 דצמבר, 2007
הפעם הראשונה שבה ראיתי תמונות ושמעתי סיפורים על בקובה, היה ביום עיון של מגזין "מסע אחר" עם הצלם משה שי, באמצע שנת 2001. תכננו לטוס לקובה בפברואר 2002 אבל כמה חודשים קודם לכן עברנו בעקבות עבודתו של האיש שאיתי למזרח אירופה, ואיכשהו חלום קובה נדחק.
בינתיים חרשנו את מזרח ומרכז אירופה ברכב והמחשבה על לטוס לחצי הכדור הדרומי בכלל לא עלתה על הפרק.
בקיץ חברים טובים שלנו נסעו לקובה וחלום קובה שלי ניצת מחדש.
יצרתי קשר עם סוכנות ישראלית שמתמחה בטיולים בקובה ואחרי שלושה חודשים של תכנוני מסלולים, שינויים ותוספות, יצאנו בדצמבר 2007 לקובה, דרך מדריד.
הצלם משה שי אמר באותו יום עיון, שבקובה כל הזמן קורה משהו. שהיא גן עדן לצלמים. שמספיק לעמוד באותה נקודה מספיק זמן, והופ קורה משהו שמפיק תמונה נהדרת. והוא צדק, כמה שהוא צדק.
23
דצמבר, 2007טיילנו בקובה עם שלושה ילדים, בני
9, 6 ו-3. מכיון שכך, בחרנו לא לעשות את קובה עם תרמיל על הגב, אלא שכרנו מראש (דרך
חברת נסיעות ישראלית המתמחה בקובה) רכב צמוד (שהתגלה כמיניבוס לשמונה עשרה אנשים..)
ממוזג כמובן, עם נהג ומדריך צעיר, בן 24. ישנו
במלונות טובים (איפה שהיו) ובמלונות הכי טובים שהיה אפשר (איפה שלא היו). עם זאת,
השתדלנו כמה שאפשר ליצור קשר עם הקובנים, דרך המדריך כמתורגמן. לא פעם הצטערתי
שאנחנו לא יכולים לתקשר איתם באופן בלתי אמצעי, כי ספרדית אנחנו לא יודעים... אבל
בכל זאת בקרנו בבתים קובניים, הוזמנו לארוחת צהריים פעם אחת (לא קבלנו את ההצעה מכל
מיני סיבות), נכחנו בחגיגת יומולדת משפחתית, הילדים שיחקו עם ילדים קובניים, אכלנו
במסעדות ביתיות (אם כי מיועדות לתיירים בעיקר), ישבנו בבתי קפה המיועדים לקובנים
ואכלנו גלידה בקיוסקים המיועדים לקובנים. בקרנו בקאזות פרטיקולר (צימרים לתיירים)
ולמרות כל זאת, אני מרגישה שיכולנו להתחבר הרבה יותר לולא מגבלת השפה.
מכיון שגם הטיול הבא שלנו מתוכנן לאמריקה הלטינית, החלטתי
להתחיל ללמוד ספרדית בקרוב .
אציין כבר עתה, כי בקובה נהוגים שני סוגי
מטבעות – פזו קובני, המיועד למקומיים בלבד ואשר איתו הם יכולים לקנות בחנויות
המיועדות למקומיים, ופזו קונברטיבלה (שווה ערך לכדולר אחד, אם כי יש עמלת המרה
של כ18% ולכן תמורת דולר תקבלו רק כ-0.82 פזו קונברטיבלה), אשר נחשב למטבע תיירים
ופופולרי מאוד בקרב הקובניים (קובני יעדיף לקבל טיפ בפזו קונברטיבלה על פני אותו
סכום בדיוק בפזו קובני).
למען הנוחות, בכל מקום בתיאור הטיול שלנו בו כתבתי
"פזו", הכוונה היא לפזו קונברטיבלה.
מיקום:
הבאנה, קובה
סנטיאגו דה
קובה
24
דצמבר, 2007נחתנו
בסנטיאגו דה קובה באחת עשרה וחצי בלילה. נציג סוכנות הנסיעות פגש אותנו בשדה ולקח
אותנו למלון מליה סנטיאגו (5 כוכבים, אבל קובנים, שזה אומר כוכבים ממש, אבל ממש
קטנים.... ). למחרת בבוקר נפגשנו עם המדריך והנהג ויצאנו לסיור בעיר.
כבר בכיכר
המהפיכה נכנסנו לאוירה המדהימה. רבע שעה בצומת שליד הכיכר הפיקה כמות אדירה של
תמונות – רכבים עתיקים (עד אותו רגע עוד חשבתי שזה מסוג האגדות האורבניות, שאין
באמת כל כך הרבה מכוניות משנות החמישים שעדיין נוסעות ברחובות. טעיתי. ועוד איך
טעיתי) נוסעים לצד עגלות רתומות לסוסים, משאיות המהוות את עיקר התחבורה הציבורית
בעיר עמוסות באנשים, בכל פינה שלטים המפארים את המהפיכה... מדהים. כמו להיות בתוך
סרט.
מכיכר המהפיכה המשכנו למבצר מונקדה. ב-26.7.1953 מנסה קבוצת מהפכנים
בראשותו של פידל קסטרו להשתלט על מבצר המונקדה שבו הייתה מפקדת צבאו של בטיסטה.
ההתקפה נכשלת, פידל נשלח לכלא לשנתיים, משוחרר במסגרת חנינה כללית שמעניק בטיסטה
לאסירים פוליטיים, עובר למקסיקו שם הוא מכיר את צ'ה גווארה וחוזר לקובה בסירת
הגרנמה עם עוד כ-80 מהפכנים, על מנת להמשיך ולנסות להפיל את משטרו של בטיסטה. בשנים
בהם ישב פידל בכלא והיה במקסיקו, ממשיכה תנועת ה26 ביולי (על שם תאריך נסיון
ההשתלטות על המונקדה) לפעול בקובה ולבסס את מעמדה, בעיקר במזרח האי.
בכניסה
למונקדה, המשמש היום כבית ספר וכמוזיאון, רואים היטב את סימני הקליעים שהותיר נסיון
ההפיכה. חורי הקליעים כוסו בטיח ע"י בטיסטה, אך נחשפו מחדש ע"י המהפיכה לאחר
נצחונה.
משם ממשיכים לבית הקברות סנטה איפיחניה. צופים בטקס חילופי השומרים
באנדרטה לזכרו של חוזה מרטי (מראשי מלחמת העצמאות השניה ומאבות האומה הקובנית),
ומסתובבים קצת כדי להתרשם מאחוזות הקבר המרשימות, כולל אנדרטה (אליה אין כניסה)
לחללי המהפיכה. בית הקברות עדיין פעיל ועדיין ניתן לראות בו מסעות
לוויה.
חוזרים למרכז העיר והולכים ברגל מכיכר הקתדרלה לכיוון כיכר חוזה
מרטי.
ושוב חוזרת אלינו התחושה של להיות בתוך סרט. בכל פינה קורה משהו כל הזמן
– אופנועים שועטים במהירות מטורפת תוך העלאת עשן בכמות שיכולה לזהם את כל גוש דן,
קוקוטקסי, ביסיטקסי, עגלות עם סוסים, תורים ארוכים ליד חנויות לרכישת מצרכים
בסיסיים, המוני אנשים ססגוניים וצבעוניים בכל פינה, תחבורה ציבורית דחוסה באופן
שקשה להבין.. סיירנו רגלית בתוך כל ההמולה כשעה וחצי ולא הרגשנו שאנחנו ממצים.
מדהים, כבר אמרתי?
חוזרים לרכב וממשיכים למבצר אל מורו המשקיף על העיר
ונועד להגן עליה מפני פלישה מן המים. המדריכה סנדרה מספרת לנו, כי למעשה המבצר אף
פעם לא מילא את ייעודו כמו שצריך, כי הפולשים פשוט עקפו אותו ונכנסו לסנטיאגו מהצד
השני... הנופים הנשקפים מהמבצר עוצרי נשימה ביופיים, הילדים נהנו מכל רגע מההדרכה
של סנדרה.
אוכלים ארוחת צהריים במסעדת המבצר וחוזרים למלון. במקור היה
מתוכנן להיות לנו שיעור סלסה בהנחיית מדריך ורקדנית, אבל מכיון שערב חג (כריטסמס)
הצמד חמד החליט לא להופיע ולא להודיע. מאוד קובני ולא מפתיע, והאמת שגם התאים לנו,
כי הרגשנו קצת לא טוב אחרי הטיסה הארוכה. בהמשך הטיול קבלנו יותר מהצעה אחת ללמוד
סלסה ולמעשה כל קובני הוא מדריך סלסה בפוטנציה. בסופו של דבר למדנו סלסה במלון
בוואראדרו, אבל על כך בהמשך.
באופן כללי, חלק לא מבוטל מהתוכניות שעשינו לא
התממשו. כך למשל, רוב המוזיאונים בקובה סגורים בימי שני. בית ארנסט המינגווי
בקוהימר נסגר בימי א' בשעה 13:00. מסלולי הליכה שיועדו לנו התבררו כלא מתאימים
לילדים ונאלצנו לשנות מסלול במקום, בלי לדעת בדיוק להיכן אנחנו הולכים. מפעלי הטבק
סגורים בעונה בה נסענו (שהיא העונה הכי מתוירת בקובה..). לכן, חשוב להיות מוכנים
לכך, שגם אם תעשו הכנה מדוקדקת ביותר, יש לצפות להפתעות.
בערב – אחרי מנוחה
ומקלחת, ירדנו לארוחת ערב חגיגית במסעדת המלון. החגיגיות של המעמד לא הפריעה לשלושת
הילדים להרדם ליד שולחן האוכל..
מיקום:
הבאנה, קובה
מסביב לסנטיאגו, חוות סיבוניי,
מכוניות עתיקות ודינוזאורים
25
דצמבר, 2007בבוקר
יוצאים לכנסיית אל קוברה, הקדושה הפטרונית של קובה. המוני אנשים. בנות 15 חוגגות את
יום הולדתן לבושות בשמלות כלה מפוארות כמיטב המסורת הקובנית. הורים חוסכים שנים על
מנת לקנות לילדה שמלה מפוארת ליום הולדתה ה-15. כשמבינים באמת איך אנשים חיים בקובה
וכמה מאמץ חסכון כזה דורש, המסורת הזו מובנת אפילו פחות.
האוירה מסביב מאוד
דתית. המדריך מסביר לנו, שזה לא שהאנשים כל כך מאמינים באמת, זה שהם פשוט ממש
זקוקים לתקווה כלשהי. עצוב, אבל אנחנו לא מבינים עדיין עד כמה
הוא צודק. בהמשך נבין, לפחות חלקית.
ממשיכים לחוות סיבוניי. חווה מבודדת
שממנה יצאו המהפכנים להתקפה על המונקדה. בחווה זו הכינו את ההתקפה, החביאו את
הרכבים וכלי הנשק, ישנו בלילות קודם להתקפה ומפה יצאו בשיירת רכבים במטרה להפיל את
משטרו של בטיסטה.
ממשיכים למוזיאון התחבורה. מכיון שלמעשה מדובר בדיוק באותו
סוג מכוניות שנוסעות בכבישי קובה, שקלנו לוותר והחלטנו בסוף שלא. הבחירה התבררה
כנכונה. אכן מדובר באותן מכוניות, אבל לא רק שלאלה במוזיאון יש סיפור (זאת הייתה של
אמא של פידל, זאת הייתה אחת המכוניות ששימשו להתקפה על המונקדה, לימוזינת השרד של
פידל, מכוניות של קובנים מפורסמים וכו'), אלא שבקובה כמו בקובה, הכל גמיש ותמורת
טיפ סמלי מבחינתנו (פזו קונברטיבלה אחד. שווה ערך לדולר ולעשרה אחוז (!) מהמשכורת
החודשית הממוצעת בקובה) נתנו לילדים להשתעשע ברכבים, לצאת ולהכנס כרצונם
ולבן הצעיר לחולל מהומה ברכב מכבי האש מתחילת המאה, כולל צלצולים בפעמון מרעיש
האוזניים.
משם לפארק הפרהיסטורי בבקנאו ובו פסלי דינוזאורים בגודל טבעי.
בתי הבכורה הדהימה את המדריך בשליטה שלה בדינוזאורים ובשלב מסוים גם הפנתה את תשומת
ליבו לעובדה שהברקסורוס אמור להיות גבוה יותר ושמן יותר ושהדיפלודוקוס אמור להיות
בעל צוואר ארוך יותר וראש קטן יותר, מה שהביא אותו להתנצל ולהסביר לה שזה בגלל
שיקולי איזון ומשקל בבניה וכו'. היה מאוד משעשע.
מיקום:
הבאנה, קובה
הדרך
לברקואה
26
דצמבר, 2007עוזבים
בבוקר את המלון ויוצאים ליומיים בברקואה, בה נחת כריסטופר קולומבוס כשהגיע לקובה.
בדרך עוברים בגואנטנמו, מתרשמים מכמות העגלות עם הסוסים בעיר ובאופן כללי מסוגי
התחבורה הציבורית הקיימת ורואים מרחוק את הכניסה לבסיס הצי האמריקאי.
אחרי
נסיעה נוספת עוצרים בעיירה קטנה ושכוחת אל, אני מחליפה חיוכים עם כמה ילדות
מקומיות, מה שמוביל לכך שהילדים ואני מוזמנים לתוך הבית, אנחנו עושים – באמצעות
המדריך – הכרות עם הילדות, האמהות והסבתא ומתרשמים מצורת החיים בבית ומיד לאחר מכן
מוזמנים לארוחת צהריים למחרת, שכן אז גם אב המשפחה יהיה בבית. אנחנו מסרבים בנימוס
(ראשית, כי לאור העוני השורר שם לא רצינו שיבזבזו אוכל עלינו ושנית ופרקטית –
ההזמנה הייתה למחרת ויום המחרת היה אמור להיות צפוף מאוד..). רגע לפני שנפרדים אני
משאירה להם סבונים ושמפואים, עטים וסוכריות לילדים ואנחנו ממשיכים בדרכנו.
באופן כללי, אני מאוד ממליצה להביא כל מיני מתנות קטנות למקומיים. אני הבאתי איתי
הרבה מאוד עטים (עט עולה בקובה פזו אחד, כעשרה אחוז מהמשכורת הממוצעת. זה גם המחיר
של קילו בשר. לא ייפלא, כי הרוב מעדיפים להסתפק בעפרונות המחולקים בבית הספר ולא
לרכוש עטים, למרות הפופולריות הרבה שלהם), סוכריות על מקל לילדים ואוסף מכובד של
סבונים ושמפואים שאספתי מבתי מלון ברחבי העולם . בהתחלה נראה מוזר לתת דבר כל כך
קטן וכל כך טריויאלי, אבל כשרואים את השמחה למראה עט פשוט או למראה חפיסת סבון
קטנה, ההנאה שבנתינה גוברת. כששאלתי מדוע סבונים ושמפואים הם כל כך מבוקשים, הסבירו
לי שבקבוק שמפו מקומי עולה כפזו אחד ואילו בקבוק שמפו איכותי יותר, של חברת גרנייר
למשל, עולה כששה עד שבעה פזו. יקר ולכן חוסכים וקונים זול ומשתמשים בכמויות
קטנות.
הדרך לברקואה מדהימה. הכביש הוא אחד היפים בקובה ועובר דרך מפרצים
עוצרי נשימה, תוך שהוא חוצה הרים וג'ונגלים מדהימים ביופיים. באחת העצירות קנינו
בננות ממקומי שמכר אשכול שלם בפזו אחד והבנות בחרו לעצמן מחרוזות העשויות משריון
חלזונות הפולימיטה הייחודיים לג'ונגלים באיזור (כן, הצבע הצהוב העז הוא מקורי...).
בגדול – הכל עולה פזו ופזו קונה הכל. טיפ זה פזו, מחרוזת זה פזו, אשכול בננות זה
פזו. ממליצה להחזיק איתכם הרבה מטבעות או שטרות של פזו אחד, זה יתגלה כשימושי
מאוד.
מגיעים לחוות טואה שעל נהר הטואה. יוצאים לשיט של כחצי שעה בנהר וחוזרים
לארוחת צהריים מיוחדת – המרק מוגש לנו בקערות העשויות מקני במבוק, המיץ מוגש בתוך
הפרי ממנו הוא עשוי והעוף והאורז עם שעועית הסטנדרטיים טעימים מתמיד.
מגיעים
לברקואה, למלון פורטו סנטו. הילדים שוחים בבריכת המלון ואחרי ארוחת הערב, כולנו
יוצאים לסיור לילי בעיר, בתקווה להגיע לקאזה דה לה מוזיקה המקומית (בכל עיר בקובה
יש קאזה דה לה מוזיקה – בית המוזיקה, וקאזה דה לה טרובה – בית השירה. ההבדל הוא
בסוג המוזיקה המושמע. בקאזה דה לה טרובה המוזיקה היא ממקצבי הסון - מסורתית יותר
ושקטה יותר ובקאזה דה לה מוזיקה ניתן לשמוע בדרך כלל את מקצבי הסלסה והטימבה
האופיינים). מתברר שהמקום נפתח רק בעשר בלילה ומכיון שהילדים עייפים מאוד, אנחנו
מחליטים לוותר ולחזור למלון.
מיקום: הבאנה,
קובה
הי היונקה
27
דצמבר, 2007בבוקר יצאנו לטיול בהר היונקה. מתברר, שהסיור שיועד לנו
הוא טיול למטיבי לכת, בן כעשרה קילומטרים, במעלה ההר. זמן משוער – 6 שעות... החלטנו
לוותר עליו אבל בחרנו בטיול אחר, למפל וחזרה, בן כארבעה קילומטרים. לתדהמתנו,
המדריך המקומי רצה עוד 10 פזו על מנת להחליף את הטיול האחד באחר, למרות שביקש וקיבל
מהמדריך גם את הוואוצ'ר על הטיול המקורי...
אז יצאנו להליכה של כארבעה קילומטר
בגו'נגל של עצי קקאו, קפה, דקלים ובננות, לכיוון מפל מים. בדרך המדריך הסביר על
הצמחיה ובעלי החיים בג'ונגל (מסתבר שבקובה חיה הצפרדע הכי קטנה בעולם, בגודל של
כסנטימטר, וזכינו אף לראות אותה. חמודה, אבל מפאת גודלה נראית יותר כמו ג'וק ולא
כמו צפרדע...). כדי להגיע למפל עצמו היינו צריכים לחצות את הנהר במים בגובה
המותניים, ואחרי שראינו במה מדובר (מפל קטן ולא מאוד מרשים) החלטנו להסתפק בלראות
אותו מהצד השני של הנהר ולא להכנס למים.
באותו יום אכלנו לראשונה ארוחת
צהריים בפאלדרה (מסעדה ביתית להבדיל מממשלתיות. ממש אוכלים אצל המשפחה בחדר האוכל.
האיש הזמין פילה כריש והבן הקטן טרף אותו כמו גדול .
מברקואה חזרנו לסנטיאגו בדרך להמשך הטיול. כמות שלטי התעמולה הפרו מהפכנים במזרח
האי היא אדירה. המדריך הסביר לנו, שלא רק שהמהפיכה התחילה במזרח האי (בהרי סיירה
מסטרה הסובבים את סנטיאגו) אלא שתושבי מזרח האי הפיקו את מרבית התועלת מהמהפיכה.
עד אז האיזורים האלה היו שכוחי אל והתנהלו כמו לפני מאתיים שנה. המהפיכה
שינתה את חיי התושבים באיזורים האלה באופן משמעותי, בנתה בתי ספר ובתי חולים
וסיפקה מקומות עבודה לתושבים. למען ההגינות אציין, שבמבט מבחוץ האיזור עדיין נראה
כמו לפני מאה שנה...
מיקום: הבאנה,
קובה
מסנטיאגו לסנטה
לוסיה
28
דצמבר, 2007בבוקר יצאנו לדרכנו לבאיימו, העיירה בה חובר ההמנון
הקובני ובה הוא מושמע כל שעה עגולה בכיכר המרכזית שהיא כמובן, כיכר ההמנון הלאומי.
מכיכר ההמנון לכיכר סספדס ומשם למלון בחוף של סנטה לוסיה.
בבוקר הייתה לנו
תקרית קטנה במלון, שבה הבן שלי שבר בטעות מנורה עומדת והמלון דרש פיצוי מופקע.
למרות שבאופן כללי, התחושה שמקבלים בקובה היא שאין עם מי להתווכח. שככה הם פני
הדברים וזהו. טייק איט או ליב איט. עם זאת, בכל מקום שהיינו צריכים לעמוד על שלנו,
הצלחנו לקבל את מה שרצינו. הכל בנועם ובנימוס, בלי להרים את הקול ובלי להתעצבן.
פשוט לעמוד בתקיפות על שלכם. יתכן שזה יעזור . לנו עזר ואחרי דין ודברים ויתרו לנו
על התשלום בגין המנורה השבורה.
בדרך לסנטה לוסיה אנחנו מגלים שבחלק מכבישי קובה
יש יותר בורות מכביש... 80 הקילומטרים האחרונים שלפני סנטה לוסיה מלאים בבורות
ענקיים ולוקח לנו קרוב לשעתיים וחצי לעבור את המרחק הזה.
בערב צופים בהופעה
במלון המיועדת לתיירים (רובם קנדיים, מיעוטם אירופאיים) ונהנים מכל רגע. אמנם
תיירותי וקצת פלסטיקי, אבל עדיין מוזיקה קובנית נהדרת.
בדיעבד, לו היינו מודעים
למרחק של סנטה לוסיה מהמסלול הראשי שלנו ומקאמאווי (120 ק"מ), היינו מוותרים על
הלינה בה ונשארים ללון בקאמאווי. לאור מצבם הירוד של הכבישים, יצא שהגענו למלון
בשעה מאוחרת מכדי להנות באמת ממה שהמלון מציע ומחוף הים הנהדר של סנטה לוסיה
ולמחרת היה עלינו לצאת שוב לדרך עד קאמאווי.
מיקום: הבאנה,
קובה
מקמגוואי לשמורת טופס דה
קויאנטס
29
דצמבר, 2007בבוקר
יצאנו לדרכנו לבאיימו, העיירה בה חובר ההמנון הקובני ובה הוא מושמע כל שעה עגולה
בכיכר המרכזית שהיא כמובן, כיכר ההמנון הלאומי. מכיכר ההמנון לכיכר סספדס ומשם
למלון בחוף של סנטה לוסיה.
בבוקר הייתה לנו תקרית קטנה במלון, שבה הבן שלי שבר
בטעות מנורה עומדת והמלון דרש פיצוי מופקע. למרות שבאופן כללי, התחושה שמקבלים
בקובה היא שאין עם מי להתווכח. שככה הם פני הדברים וזהו. טייק איט או ליב איט. עם
זאת, בכל מקום שהיינו צריכים לעמוד על שלנו, הצלחנו לקבל את מה שרצינו. הכל בנועם
ובנימוס, בלי להרים את הקול ובלי להתעצבן. פשוט לעמוד בתקיפות על שלכם. יתכן שזה
יעזור . לנו עזר ואחרי דין ודברים ויתרו לנו על התשלום בגין המנורה השבורה.
בדרך לסנטה לוסיה אנחנו מגלים שבחלק מכבישי קובה יש יותר בורות מכביש... 80
הקילומטרים האחרונים שלפני סנטה לוסיה מלאים בבורות ענקיים ולוקח לנו קרוב לשעתיים
וחצי לעבור את המרחק הזה.
בערב צופים בהופעה במלון המיועדת לתיירים (רובם
קנדיים, מיעוטם אירופאיים) ונהנים מכל רגע. אמנם תיירותי וקצת פלסטיקי, אבל עדיין
מוזיקה קובנית נהדרת.
בדיעבד, לו היינו מודעים למרחק של סנטה לוסיה מהמסלול
הראשי שלנו ומקאמאווי (120 ק"מ), היינו מוותרים על הלינה בה ונשארים ללון בקאמאווי.
לאור מצבם הירוד של הכבישים, יצא שהגענו למלון בשעה מאוחרת מכדי להנות באמת ממה
שהמלון מציע ומחוף הים הנהדר של סנטה לוסיה ולמחרת היה עלינו לצאת שוב לדרך עד
קאמאווי.
מיקום:
הבאנה, קובה
שמורת
גואנייארה
30
דצמבר, 2007בבוקר
יוצאים למה שהוגדר כ"ספארי שטח" לשמורת גווויניאיירה, ואשר התגלה כנסיעה בת 15 ק"מ
ברכב שטח עצום בגודלו ומרעיש במיוחד עד פתח השמורה ומשם טיול רגלי של כחמישה
קילומטר הלוך וחזור ביער יפייפה, עם המון גשרי עץ מעל מים זורמים, עם מדריכה מקומית
שהסבירה על החי והצומח בשמורה (מסתבר שיש צמח שנקרא צמח הליפסטיק.. בתי האמצעית,
הידועה בחיבתה לאיפור, כמובן נמרחה בו וצבעה לעצמה צבעי מלחמה על כל הפנים. הצמח
עשיר בויטמין איי ככה שהוא גם בריא ). גולת הכותרת של הטיול הייתה מפל מים בגובה
של 32 מטר (מקסים) ובריכה טבעית הראויה לשחיה (הבנות ויתרו כי ראו ראשנים במים ולא
היה להן עניין לשחות עם צפרדעים...).
אחרי הצהריים – סיור בטרינידד, כולל שתיה
קלה (ילדים) ומוחיטו (האיש ואני) בקאזה דה לה מוזיקה על מדרגות הכנסיה המקומית.
מקשיבים למוזיקה קובנית בהופעה חיה ונהנים מכל רגע כיף גדול. בכלל – מוזיקה היא צד
חזק מאוד בקובה. כמו בסיפורים ששמענו – שומעים מוזיקה מכל פינה ובכל מקום. יש
מקומות שיותר ויש מקומות שפחות ויש מקומות שהמוזיקה היא לאוזני התיירים בלבד
ומופסקת ברגע שהתייר נתן את הטיפ ללהקה, אבל עדיין – המוזיקה היא חלק משמעותי
מביקור בקובה. המוזיקה הקובנית נכנסה לליבנו והתרגשתי מאוד כשקבלתי מתנה בסוף הטיול
מהמדריך שני דיסקים עם מוזיקה קובנית מכל הסגנונות, שהוא צרב לי במיוחד מהאוסף
הפרטי שלו.
אולי זה המקום לציין, שבקובה אין מחשבים ואין אינטרנט. מחשבים
אין כי אין כסף, ואינטרנט אין כי הממשלה לא מרשה. עודף מידע זה כוח ו לממשלה אין
עניין בכוח מכל צורה שהיא לאזרחים. אחד החריגים הוא עיתונאים. להם מותר אינטרנט, אם
כי מוגבל ומנוטר ע"י הממשלה. לגבי אינטרנט לתיירים – רשמית יש
במלונות. בכל המלונות הטובים יש עמדות אינטרנט עם חיבור איטי ומייגע. על וייפיי אין
מה לדבר. בסנטיאגו שלמנו 6 פזו לחצי שעה ולא הצלחנו להתחבר אפילו לא
לדקה. רק בווארדרו, בפאר התיירות הקובנית, הצלחנו להתחבר דרך עמדת האינטרנט של
המלון. סחיבת הלפטופ איתנו התבררה כמיותרת בעליל ולא מומלצת.
וחזרה לסיפור
– במהלך הטיול בטרינידד שמענו מוזיקה מדהימה בוקעת מאחת החצרות. הצצנו פנימה ומיד
הוזמנו להכנס למה שהתגלה כמסיבת יומולדת של אחד המשתתפים. הייתה שם להקה בת חמישה
נגנים, היו שם כעשרה-חמישה עשר מוזמנים ובתוך כל העוני והעליבות מסביב, האנשים רקדו
ושרו לצלילי הלהקה, בן רקד עם אמו וכל האוירה הייתה כל כך מכשפת, שלרגע הרגשנו ממש
כחלק מהסצינה. בהחלט אחת החוויות המרגשות יותר שעברנו בקובה. כמובן שצלמתי (ברשות
כמובן) גם סטילס וגם וידיאו (זאת הפעם הראשונה שלקחנו מצלמת וידיאו לטיול. יותר
מפעם אחת הייתי כל כך שמחה שעשינו את זה, אבל חלק מהקלטות לא שרדו ועל כך בהמשך).
אחר כך נכנסנו, ברשות והזמנה כמובן, לבית מקומי נוסף, שם דברנו עם האמא (בתרגום של
המדריך, כמובן) על החיים בקובה והכרנו את בנה בן השנה וחצי, הלבוש תחתונים בלבד כי
אין לה כסף לקנות לו עוד בגדים (לא ראינו הרבה ילדים ערומים. הרוב לבושים באופן
סביר, לא מרופט, לא מלוכלך ולא קרוע). היא שאלה אם יש לי בגדים לתת לו וכל כך
הצטערתי שלא היו לי בתיק בגדי החלפה שיכולתי לתת לילד... במקום זה נתתי לה עטים
ולילדים חלקתי סוכריות על מקל.
מיקום:
אין
סנטה קלרה, סיינפואגוס
ווראדרו
31
דצמבר, 2007בבוקר
יוצאים לסנטה קלרה, ומתחילים מאתר הרכבת המשוריינת של בטיסטה. 49 שנה קודם נופלת
סנטיאגו בידי המהפכנים ובטיסטה מחליט לשלוח רכבת משוריינת עמוסה בנשק וחיילים כדי
לעצור את כוחותיו של צ'ה גווארה שהיו בדרכם ממרכז האי להוואנה. צ'ה ואנשיו משתלטים
על הרכבת בסנטה קלרה (בתחכום מפתיע ביחס לאיך שהמהפיכה נוהלה באופן כללי), בטיסטה
מבין שכל נסיונותיו לעצור את המהפיכה נכשלים ובורח מקובה. למחרת, ב- 1.1.59, מוכרז
הנצחון הרשמי של המהפיכה.
צ'ה הוא כמובן גיבור לאומי בקובה ופרצופו מתנוסס בכל
פינה ובכל דוכן מזכרות (מהר מאוד הוא התנוסס גם על חזהו של בני הצעיר, שלא הסכים
להפרד מחולצת צ'ה שלו, אז קנינו לו עוד שתיים, שיוכל להחליף ביניהן...). בסנטה קלרה
צ'ה הוא גיבור במיוחד, בגלל סיפור הרכבת. מאתר הרכבת המשכנו למונומנט הזכרון לצ'ה.
ענק ומרשים.
משם לסיינפואגוס, סיור בעיר ובפראדו המרשים שלה, ארוחת צהריים
בארמון עתיק ויפיפה ואחר כך לוורדארו.
מגיעים לוורדארו. חזית התיירות
הקובנית. טיסות צ'רטר מקנדה ומאירופה ישירות לשדה התעופה בוורדארו. אבל קובה זה לא.
כל קשר בין וורדארו לקובה הוא מקרי בהחלט. עולם אחר שמרגישים אותו ברגע שנכנסים
ללשון היבשה המהווה את וורדארו.
התיירות מהווה 27% (!!!) מהתל"ג בקובה. באופן
כללי התרשמנו, שהממשלה מדגישה מאוד את התיירות במקומות כמו ווארדרו (ובכלל לאורך
החופים) ורואים את זה בבניית מלונות פאר, בטיפוח יתר של העיירות באיזור (טיפוח יתר
זה עניין יחסי. הן עדיין נראות מוזנחות למתבונן מבחוץ, אבל אחרי עשרה ימים במזרח
האי, רואים את ההבדל...) ולעומת זאת, הממשלה לא מאוד מעוניינת בתיירות במקומות
אחרים (מלונות ישנים יחסית, פחות שירותי תיירות, אין שדות תעופה נוספים וכו'). אבל
זאת התיאוריה שלנו, לא שמענו את זה משום מקור מוסמך, כמובן..
אז אנחנו
בוודרארו, ליל הסילבסטר. נפרדים מהנהג שחוזר לביתו בהולגין במזרח האי ומהמדריך
החוזר להוואנה ושאותו נפגוש עוד כמה ימים, ונשארים לשישה לילות במלון סול פלמרס, 4
כוכבים הכל כלול. הפעם גודל הכוכבים הוא לא קובני, אלא אמיתי . במקור הזמנו בונגלו
משפחתי, אבל אחרי שראינו אותו (ישן מאוד) ואת המרחק שלנו מהמלון המרכזי והאטרקציות
בו (רחוק מדי) עברנו לסוויטה וחדר נוסף במלון עצמו. אחלה חדרים, ושינוי מרענן אחרי
הלילות האחרונים...
בערב ארוחת ערב חגיגית במסעדת המלון (כולל סושי ולובסטרים)
ומשם למסיבת הסילבסטר הגדולה של המלון. אחותי מצטרפת אלינו לחלק הבא של הטיול
ומגיעה בזמן לארוחת הערב ולמסיבת הריקודים. בחצות אנחנו מתנשקים אחד עם השני ועם
הילדים ולוקחים אותם לישון. פעם ראשונה שהבנות היו ערות במעבר בין שנים והן היו
מאוד מרוצות מעצם העניין. הבן ישן בישיבה על הכתפיים של האיש, ככה שלו זה לא
נספר.
מיקום: סנטה קלארה,
קובה
ים ועוד ים וקצת בריכה
לקינוח
1
ינואר, 2008היום עושים יום ים-בריכה-ים-בריכה במלון. החוף מדהים, לבן
ונקי עם דקלים מסביב וים שקט וחלק כמו מראה. הצבע שלו מדהים אותנו בכל מבט מחדש.
מין כחול ירוק סגול מהמם. החול בתוך הים גבוה, ולמרות שבתי והאיש נמצאים עשרות
מטרים מהחוף, הם למעשה עומדים במים בגובה הברכיים של האיש וזהו... כשהם חוזרים, זה
נראה כאילו הם הולכים על המים. התגלות ממש .
מיקום: הבאנה,
קובה
שדות הסוכר ותעתועי מזג
האויר
2
ינואר, 2008בבוקר יוצאים לסיור בשדות הסוכר. מגיעים לשדה סוכר,
מקבלים הסבר על קני הסוכר ורואים הדגמה של קצירת קני סוכר באופן ידני (90% מהסוכר
בקובה נקצר במכונות והיתר ידני. בעבר קובה הייתה מיצואניות הסוכר הגדולות בעולם,
לפני מספר שנים, עם צניחת מחירי הסוכר בעולם, פידל סגר כמחצית מהמפעלים – העובדים
שפוטרו המשיכו לקבל משכורות כמו קודם ובמקביל נשלחו ללמוד מקצוע אחר). הילדות
מתנסות בקצירת סוכר בעצמן וכולנו נהנים (מאוד!!) מאכילת קני סוכר ישירות מהשדה.
משם למפעל סוכר אליו מגיעים הקנים הקצורים, גם כאן מקבלים הסבר וסיור במפעל, שותים
את המיץ המופק מקני הסוכר הנקרא גוארפו ומגיעים לגולת הכותרת של הטיול – נסיעה
ברכבת הקיטור הישנה, משנת 1915, לעיירה קרדנס הסמוכה. לרכבת קטר קיטור כמו בסרטים
והוא גורר קרונות סטנדרטיים למראה. הילדים ישר מבינים איפה מרוחה החמאה (או בתרגום
לנסיעה ברכבת הקיטור – איפה חוטפים יותר עשן שחור לתוך הפנים..) ומארגנים לעצמם
ולנו מקומות מעל הקטר עצמו (הבן הלך לבקש לראות את הקטר מבפנים, הבנות בעקבותיו ואז
אנחנו הצטרפנו כי זה לא אחראי לשלוח את הילדים לבד בקטר, לא?). מה אני אגיד – אחלה
חוויה. אמנם לחמש דקות כי אחר כך העשן השחור והרעש מתחיל להטריד, אבל עדיין – חוויה
בליגה אחרת לעומת הישיבה בקרונות מאחורה... הילדים מאושרים עד הגג וקדימה
לקרדנס.
קרדנס מתגאה בעובדה שבה עוצב הדגל הקובני. הטיול המודרך לקח אותנו
למוזיאון, אבל אנחנו בחרנו להשאר בחוץ ולהסתובב קצת בכיכר המרכזית של העיירה. קרדנס
יפה ומטופחת יחסית לעיירות קובניות אחרות שהיינו בהן, אבל גם בה אין את האוירה
הקובנית האמיתית של העיירות במזרח האי. מרגישים את התיירותיות ואת היד המכוונת של
הממשלה. התרשמנו, שהעיירה, בדיוק כמו הטיול המודרך שהביא אותנו אליה, היא קצת
פלסטיקית.
התכנון היה בריכה וים אחרי הצהריים אבל אז מזג האויר התחרב לנו.
רוחות, עננות נמוכה ודי קר... אז את המשך אותו יום ולמחרת בילינו במלון תוך שאנחנו
מנצלים את רוב ההצעות לשעשועים שהיו בו –הלכנו לשיעור ספרדית, לשיעורי סלסה ועשינו
אירובי. הילדים התיידדו עם ילדים אחרים והתרוצצו חופשי ברחבי המלון, שיחקו בחדר
המשחקים והפעילו את המדריכות של המיני קלאב. בערב מיני דיסקו ומשחקים לילדים
ולישון..
מיקום: הבאנה,
קובה
בדרך להוואנה
6
ינואר, 2008עוזבים את סול פלמרס ונוסעים לכיוון הוואנה. בדרך תצפית
מהגשר הכי גבוה בקובה (110 מטר), כפר הדייגים קוהימר ולהוואנה. בערב משאירים את
הילדים עם בייביסיטר עובדת המלון (לקובנים אסור להכנס למלונות לתיירים אלא אם זה
במסגרת העבודה. הסיבה היא, שמבחינת הממשלה, אין מצב שלקובני יש כסף למלונות כאלה
ואם יש לו – הכסף בטוח לא חוקי. אז אסור וזהו. לכן לא יכולנו להשתמש בידידות של
המדריך מחוץ למלון אלא בעובדת מלון שהתגלתה כחביבה ביותר ומצאה חן בעיני הילדים)
ויוצאים להסתובב במירמר, אחת מהשכונות הטובות של הוואנה. עוצרים בקיוסק לקובנים
לקנות גלידה במחיר מופקע במונחים קובניים, שותים קפה בבית קפה לקובנים וממשיכים
לקאזה דה לה מוזיקה המומלץ. מכיון שהיו באיזור לא מעט תיירים, אנחנו מגלים שתעשיית
הליווי/זנות בקובה היא חמורה יותר משחשבנו.. בנות צעירות (מאוד. 14, 15, 16..)
לבושות בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים ומנסות להתחיל עם כל גבר זר שעובר באיזור.
בעדינות, לא בבוטות, אבל באופן ברור מאוד. המדריך שלנו מסביר לנו, שלמרבה הצער, זאת
הדרך היחידה שלהן לצאת מהמצב בו הן נמצאות. קודם כל, המחיר הוא בין 50-100 פזו
ל"בילוי", מה שאומר 5-10 משכורות חודשיות ומעבר לכך, יש תמיד את הסיכוי, קלוש ככל
שיהיה, שהתייר יקח אותן לארצו ויציל אותן מארצן.. עצוב.
מחכים מחוץ לקאזה דה לה
מוזיקה, בינתיים מתבוננים מסביב ומתרשמים מהמתרחש. באחת עשרה וחצי בלילה, אחרי
שהנגנים מאחרים בשעה, אנחנו מחליטים לא להשאר להופעה ולחזור למלון. בוחרים במונית
פורד משנת 55 (כל החלקים מקוריים!!) (ולפני קובה עוד חשבתי שאין באמת מכוניות כאלה
בכל פינה.. ועכשיו נסעתי בכזאת. איזה כיף!) וחוזרים מאושרים
למלון.
מיקום: אין
הוואנה
7
ינואר, 2008הוואנה.
עיר תיירותית עד מאוד. קבוצות קבוצות של תיירים מטיילות בעיר, מסביב דמויות
ססגוניות הדורשות פזו תמורת צילום (בפרינציפ אני לא משלמת עבור צילום, מה גם שזאת
ממש לא קובה בעיני, למרות שזה מה שרואים בגלויות התיירים...), חינטרוס (חבר'ה
שמציעים לקנות כל מיני דברים או מטרידים באופן כללי) המציעים לקנות הכל החל מסיגרים
וכלה בהמלצות על מסעדות ביתיות וכו'. הוואנה הישנה היא יפה מאוד ונקייה מאוד
ומרשימה מאוד. כמה רחובות משם, יש את הוואנה האמיתית, לא הפרצוף היפה המשווק
לתיירים. המדריך לוקח אותנו לסיור בסמטאות האחוריות של העיר והפער הוא אדיר. לא
יאומן ממש.
עולים למבצר סן קרלוס ובוחרים לא להכנס. כן נכנסנו לחנות
הסיגרים והרום החדשה שנפתחה ליד המבצר ועושים שם רכישה מכובדת של סיגרים ובקבוקי
רום. בנוסף להנחה יפה, כולנו (כולל הבן הצעיר..) מקבלים במתנה סיגרים נוספים על אלה
שקנינו. הבן מסתובב עם המונטה כריסטו שלו (במארז מתכת) כל אותו יום.
מכיון שלא
רכשנו כמות גדולה של סיגרים, קצת למתנות וקצת לנו, העדפנו לקנות סיגרים בחנות רשמית
ולא בשוק השחור. הפרשי המחירים הם לא אדירים בכמויות שאנחנו קנינו ולדעתי הסיגרים
שקבלנו חינם מצמצמים מהותית את ההפרש בין חנויות רשמיות לשוק השחור. מכיון שאנחנו
ממש לא מבינים באיכויות סיגרים, חששנו לקנות בשוק השחור שמא ניפול על סיגרים מאיכות
נמוכה, ערבובים שונים וכו'. בחנויות הרשמיות חשש כזה לא קיים. בנוסף לכך, החנויות
יפות ומטופחות, המוכרים מבינים היטב בסיגרים ומסבירים את ההבדלים בין הסוגים
השונים, ובסך הכל אוירה ממש נחמדה. שווה לדעתי.
בערב, משאירים שוב את הילדים עם
בייביסיטר ויוצאים לקברט פריזיאן, אחד הטובים בהוואנה. הקברט מועלה במלון לה
נסיונל, מעין המלך דוד של הוואנה. מלון משנת 1930, עדיין פעיל ועדיין חמישה כוכבים,
אשר בו התארחו כל העשירים והמפורסמים שהיו בהוואנה (שחקני קולנוע, בכירי המאפיה
האיטלקית, אפיפיורים וכו'). באותו בוקר עשינו את הסיור ההסטורי במלון ובבונקרים
סביבו אשר נבנו בזמן משבר הטילים ב-1962 על מנת להגן על אורחי המלון במקרה של מלחמה
גרעינית אפשרית. בערב כאמור היינו בקברט. מוצלח ומומלץ, בהחלט חוויה מיוחדת. את
הכרטיסים קנינו באותו בוקר בקופה בלובי המלון. יש קברט כל ערב ובימי שלישי ושבת יש
הופעה של להקת הבואנה ויסטה קלאב. אפשר להזמין כרטיסים להופעה בלבד (30 פזו) ואפשר
לשלב עם ארוחת ערב (59 פזו בסך הכל). אני ממליצה להזמין עם ארוחת ערב. המקומות
טובים יותר והארוחה לא רעה ויחסית למסעדות אחרות – לא יקרה.
מיקום:
הבאנה, קובה
פינר דל ריו ועמק
ויניאלס
8
ינואר, 2008למחרת
יוצאים לטיול בפינר דל ריו, עמק הטבק של קובה. מפעלי הסיגרים סגורים לחודש בעונה זו
של השנה (מסביבות ה20.12 עד 20.1) אז לא מבקרים במפעל טבק כמתוכנן, אבל נהנים מאוד
מהטיול באיזור, ממערת האינדיאני ומהשיט בה, המומים, ולא לחיוב, מציור הקיר
הפרהיסטורי המתאר את התפתחות האדם מהאמבה עד היום (איזה הרס מטורף של הטבע ועוד
בשביל משהו לא מוצלח במיוחד...), סיור רגלי בעיירה ויניאלס ובעמק ויניאלס וחזרה
להוואנה. מין סיור פרידה מקובה האמיתית כמו שראינו אותה במזרח האי ובמרכזו. אמנם
ויניאלס היא עיירה מתוירת יחסית (כל בית שני בה הוא קאזה, פלאדרה וכו'), אבל עדיין
יש בה את האוירה הנעימה והאותנטית שאהבנו כל כך.
בערב יצאנו למבצר סן קרלוס
בהוואנה לצפות בטקס הירי בתותח העתיק, המתקיים כל יום בשעה 20:45 בדיוק (הירי הוא
בשעה 21:00 בדיוק). מומלץ להגיע הרבה לפני הזמן כדי לתפוס מקום בשורות הראשונות ליד
התותח. אנחנו הגענו בעשרה לתשע ויותר שמענו מראינו את הטקס..). אחרי הירי (מחריש
אוזניים ובכלל לא יאומן שהתותח הזה, שהוא בן למעלה ממאה, עוד מתפקד...) היה את מפגן
הזיקוקים הכי מרשים שראינו אי פעם. כמעט שעה של זיקוקים נונסטופ, עם צורות וצבעים
מדהימים. למרות השוק הראשוני מרעש הירי, הילדים מאוד נהנו מהערב, כולל מהטקס לפני
הירי וממפגן הזיקוקים. חוזרים למלון, עייפים מכדי לצאת שוב לקאזה דה לה מוזיקה
כמתוכנן, אחותי, בתי הבכורה ואני יורדות ללובי המלון לצפות בהופעה של להקה מקומית
ולשתות כמובן פינה קולדה.
מיקום:
הבאנה, קובה
סיור אחרון
בהוואנה.
9
ינואר, 2008עוצרים
בבית הכנסת "בית שלום" (1200 חברי קהילה, עדיין פעיל), מבקרים בשוק האמנים ועושים
טיול אחרון במלקון (הטיילת) המפורסם של הוואנה, הבנות עושות צמות בכל הראש ולשדה
התעופה. בעניין הצמות – בשווקי הוואנה מסתובבות נשים רבות ומציעות לעשות צמות
קטנטנות בכל הראש. המחיר גמיש וניתן להתמקח איתן. יש להעדיף את אלה שיש להן רשיון
לעשות צמות (כן, גם דבר כזה יש) וגם כאן – לא לפחד לעמוד על שלכם. אנחנו סגרנו מחיר
בלי חרוזי פלסטיק. אחרי שהעבודה החלה, הגברת פתאום הודיעה לי שבעצם המחיר לא כולל
את הגומיות, כי אם אין חרוזי פלסטיק אין גומיות. תמורת הגומיות היא רצתה פזו לכל 5
גומיות (ומכיון שמדובר בעשרות צמות וכל העבודה הייתה אמורה לעלות 10 פזו, הרי
שההבדל הוא משמעותי). אמרתי לה להפסיק לעבוד ושאני לא מעוניינת בתנאים האלה, והיא
מיד חזרה בה והמשיכה (תוך שהיא נוזפת במדריך שלי בספרדית שהוא אמור להיות בצד שלהן
ולאפשר להן להרויח את לחמן ולא לעזור לתיירים...).
זהו, טסים למדריד ועוד
יומיים הביתה.
קובה נכנסה לנו חזק ללב. וזאת לא מליצה. אמיתי לגמרי. לפני
שנסענו תכננו להספיק כמה שיותר כי היה ברור לנו שזה ביקור ראשון ואחרון שם. היום
ברור לנו שעוד נהיה בקובה ובשאיפה לפני שהיא משתנה. אנחנו רק מקווים שהיא לא תשתנה
יותר מדי לרעה אחרי עידן פידל, מה שלצערנו עלול לקרות. פידל מחזיק אותה היום כמות
שהיא, על צרותיה ובעיותיה, לטוב ולרע. לאף אחד לא ברור מה בדיוק יהיה אחריו, אבל
כמו שאמר המדריך – הוא לא רוצה להיות שם כדי לגלות. הוא מתכנן לעבור ללמוד ביפן
(אביו כאמור בעל אזרחות) ולבנות את חייו מחוץ לקובה.
את עצב הפרידה מקובה
מחליף, ולו לזמן קצר, כעס גדול מאוד על הקובנים, כשאנחנו מגלים במדריד שפרצו לנו
לשתי מזוודות (נעולות!!), בצורה מתוחכמת כך שלא ייראו על המזוודות שנפרצו עד שננסה
לפתוח אותן שוב. לדאפל בג נגרם נזק לריצרץ בלבד אז זה לא נורא, מהמזוודה השניה גנבו
שקית זיפלוק עם כל המטענים (של המחשב, של מצלמת הוידיאו, כבלים של המצלמה), עם
משקפי ראיה ספייר שלקחתי ועם.. שתי קלטות וידיאו מתוך השלוש שצלמתי (השלישית הייתה
במצלמה שהייתה איתי).
חשוב חשוב חשוב לניילן את המזוודות בשדה התעופה בהוואנה.
יש מספר מכונות ניילון בשדה התעופה (למי שטס עם קובנה השירות הוא חינם, למי שלא – 5
פזו למזוודה, אבל שווה כל פזו כדי למנוע פריצה של המזוודות). אנחנו לא ניילנו כי
הנחנו שהמזוודות נעולות היטב, אבל כנראה שתרגול עושה את ההבדל ויכולות הפריצה
הקובניות בהחלט התגלו כמרשימות...הקדמה
Go Ttravel פורום טיולים
23 דצמבר, 2007
הפעם הראשונה שבה ראיתי תמונות ושמעתי סיפורים על בקובה, היה ביום עיון של מגזין "מסע אחר" עם הצלם משה שי, באמצע שנת 2001. תכננו לטוס לקובה בפברואר 2002 אבל כמה חודשים קודם לכן עברנו בעקבות עבודתו של האיש שאיתי למזרח אירופה, ואיכשהו חלום קובה נדחק.
בינתיים חרשנו את מזרח ומרכז אירופה ברכב והמחשבה על לטוס לחצי הכדור הדרומי בכלל לא עלתה על הפרק.
בקיץ חברים טובים שלנו נסעו לקובה וחלום קובה שלי ניצת מחדש.
יצרתי קשר עם סוכנות ישראלית שמתמחה בטיולים בקובה ואחרי שלושה חודשים של תכנוני מסלולים, שינויים ותוספות, יצאנו בדצמבר 2007 לקובה, דרך מדריד.
הצלם משה שי אמר באותו יום עיון, שבקובה כל הזמן קורה משהו. שהיא גן עדן לצלמים. שמספיק לעמוד באותה נקודה מספיק זמן, והופ קורה משהו שמפיק תמונה נהדרת. והוא צדק, כמה שהוא צדק.
23
דצמבר, 2007טיילנו בקובה עם שלושה ילדים, בני
9, 6 ו-3. מכיון שכך, בחרנו לא לעשות את קובה עם תרמיל על הגב, אלא שכרנו מראש (דרך
חברת נסיעות ישראלית המתמחה בקובה) רכב צמוד (שהתגלה כמיניבוס לשמונה עשרה אנשים..)
ממוזג כמובן, עם נהג ומדריך צעיר, בן 24. ישנו
במלונות טובים (איפה שהיו) ובמלונות הכי טובים שהיה אפשר (איפה שלא היו). עם זאת,
השתדלנו כמה שאפשר ליצור קשר עם הקובנים, דרך המדריך כמתורגמן. לא פעם הצטערתי
שאנחנו לא יכולים לתקשר איתם באופן בלתי אמצעי, כי ספרדית אנחנו לא יודעים... אבל
בכל זאת בקרנו בבתים קובניים, הוזמנו לארוחת צהריים פעם אחת (לא קבלנו את ההצעה מכל
מיני סיבות), נכחנו בחגיגת יומולדת משפחתית, הילדים שיחקו עם ילדים קובניים, אכלנו
במסעדות ביתיות (אם כי מיועדות לתיירים בעיקר), ישבנו בבתי קפה המיועדים לקובנים
ואכלנו גלידה בקיוסקים המיועדים לקובנים. בקרנו בקאזות פרטיקולר (צימרים לתיירים)
ולמרות כל זאת, אני מרגישה שיכולנו להתחבר הרבה יותר לולא מגבלת השפה.
מכיון שגם הטיול הבא שלנו מתוכנן לאמריקה הלטינית, החלטתי
להתחיל ללמוד ספרדית בקרוב .
אציין כבר עתה, כי בקובה נהוגים שני סוגי
מטבעות – פזו קובני, המיועד למקומיים בלבד ואשר איתו הם יכולים לקנות בחנויות
המיועדות למקומיים, ופזו קונברטיבלה (שווה ערך לכדולר אחד, אם כי יש עמלת המרה
של כ18% ולכן תמורת דולר תקבלו רק כ-0.82 פזו קונברטיבלה), אשר נחשב למטבע תיירים
ופופולרי מאוד בקרב הקובניים (קובני יעדיף לקבל טיפ בפזו קונברטיבלה על פני אותו
סכום בדיוק בפזו קובני).
למען הנוחות, בכל מקום בתיאור הטיול שלנו בו כתבתי
"פזו", הכוונה היא לפזו קונברטיבלה.
מיקום:
הבאנה, קובה
סנטיאגו דה
קובה
24
דצמבר, 2007נחתנו
בסנטיאגו דה קובה באחת עשרה וחצי בלילה. נציג סוכנות הנסיעות פגש אותנו בשדה ולקח
אותנו למלון מליה סנטיאגו (5 כוכבים, אבל קובנים, שזה אומר כוכבים ממש, אבל ממש
קטנים.... ). למחרת בבוקר נפגשנו עם המדריך והנהג ויצאנו לסיור בעיר.
כבר בכיכר
המהפיכה נכנסנו לאוירה המדהימה. רבע שעה בצומת שליד הכיכר הפיקה כמות אדירה של
תמונות – רכבים עתיקים (עד אותו רגע עוד חשבתי שזה מסוג האגדות האורבניות, שאין
באמת כל כך הרבה מכוניות משנות החמישים שעדיין נוסעות ברחובות. טעיתי. ועוד איך
טעיתי) נוסעים לצד עגלות רתומות לסוסים, משאיות המהוות את עיקר התחבורה הציבורית
בעיר עמוסות באנשים, בכל פינה שלטים המפארים את המהפיכה... מדהים. כמו להיות בתוך
סרט.
מכיכר המהפיכה המשכנו למבצר מונקדה. ב-26.7.1953 מנסה קבוצת מהפכנים
בראשותו של פידל קסטרו להשתלט על מבצר המונקדה שבו הייתה מפקדת צבאו של בטיסטה.
ההתקפה נכשלת, פידל נשלח לכלא לשנתיים, משוחרר במסגרת חנינה כללית שמעניק בטיסטה
לאסירים פוליטיים, עובר למקסיקו שם הוא מכיר את צ'ה גווארה וחוזר לקובה בסירת
הגרנמה עם עוד כ-80 מהפכנים, על מנת להמשיך ולנסות להפיל את משטרו של בטיסטה. בשנים
בהם ישב פידל בכלא והיה במקסיקו, ממשיכה תנועת ה26 ביולי (על שם תאריך נסיון
ההשתלטות על המונקדה) לפעול בקובה ולבסס את מעמדה, בעיקר במזרח האי.
בכניסה
למונקדה, המשמש היום כבית ספר וכמוזיאון, רואים היטב את סימני הקליעים שהותיר נסיון
ההפיכה. חורי הקליעים כוסו בטיח ע"י בטיסטה, אך נחשפו מחדש ע"י המהפיכה לאחר
נצחונה.
משם ממשיכים לבית הקברות סנטה איפיחניה. צופים בטקס חילופי השומרים
באנדרטה לזכרו של חוזה מרטי (מראשי מלחמת העצמאות השניה ומאבות האומה הקובנית),
ומסתובבים קצת כדי להתרשם מאחוזות הקבר המרשימות, כולל אנדרטה (אליה אין כניסה)
לחללי המהפיכה. בית הקברות עדיין פעיל ועדיין ניתן לראות בו מסעות
לוויה.
חוזרים למרכז העיר והולכים ברגל מכיכר הקתדרלה לכיוון כיכר חוזה
מרטי.
ושוב חוזרת אלינו התחושה של להיות בתוך סרט. בכל פינה קורה משהו כל הזמן
– אופנועים שועטים במהירות מטורפת תוך העלאת עשן בכמות שיכולה לזהם את כל גוש דן,
קוקוטקסי, ביסיטקסי, עגלות עם סוסים, תורים ארוכים ליד חנויות לרכישת מצרכים
בסיסיים, המוני אנשים ססגוניים וצבעוניים בכל פינה, תחבורה ציבורית דחוסה באופן
שקשה להבין.. סיירנו רגלית בתוך כל ההמולה כשעה וחצי ולא הרגשנו שאנחנו ממצים.
מדהים, כבר אמרתי?
חוזרים לרכב וממשיכים למבצר אל מורו המשקיף על העיר
ונועד להגן עליה מפני פלישה מן המים. המדריכה סנדרה מספרת לנו, כי למעשה המבצר אף
פעם לא מילא את ייעודו כמו שצריך, כי הפולשים פשוט עקפו אותו ונכנסו לסנטיאגו מהצד
השני... הנופים הנשקפים מהמבצר עוצרי נשימה ביופיים, הילדים נהנו מכל רגע מההדרכה
של סנדרה.
אוכלים ארוחת צהריים במסעדת המבצר וחוזרים למלון. במקור היה
מתוכנן להיות לנו שיעור סלסה בהנחיית מדריך ורקדנית, אבל מכיון שערב חג (כריטסמס)
הצמד חמד החליט לא להופיע ולא להודיע. מאוד קובני ולא מפתיע, והאמת שגם התאים לנו,
כי הרגשנו קצת לא טוב אחרי הטיסה הארוכה. בהמשך הטיול קבלנו יותר מהצעה אחת ללמוד
סלסה ולמעשה כל קובני הוא מדריך סלסה בפוטנציה. בסופו של דבר למדנו סלסה במלון
בוואראדרו, אבל על כך בהמשך.
באופן כללי, חלק לא מבוטל מהתוכניות שעשינו לא
התממשו. כך למשל, רוב המוזיאונים בקובה סגורים בימי שני. בית ארנסט המינגווי
בקוהימר נסגר בימי א' בשעה 13:00. מסלולי הליכה שיועדו לנו התבררו כלא מתאימים
לילדים ונאלצנו לשנות מסלול במקום, בלי לדעת בדיוק להיכן אנחנו הולכים. מפעלי הטבק
סגורים בעונה בה נסענו (שהיא העונה הכי מתוירת בקובה..). לכן, חשוב להיות מוכנים
לכך, שגם אם תעשו הכנה מדוקדקת ביותר, יש לצפות להפתעות.
בערב – אחרי מנוחה
ומקלחת, ירדנו לארוחת ערב חגיגית במסעדת המלון. החגיגיות של המעמד לא הפריעה לשלושת
הילדים להרדם ליד שולחן האוכל..
מיקום:
הבאנה, קובה
מסביב לסנטיאגו, חוות סיבוניי,
מכוניות עתיקות ודינוזאורים
25
דצמבר, 2007בבוקר
יוצאים לכנסיית אל קוברה, הקדושה הפטרונית של קובה. המוני אנשים. בנות 15 חוגגות את
יום הולדתן לבושות בשמלות כלה מפוארות כמיטב המסורת הקובנית. הורים חוסכים שנים על
מנת לקנות לילדה שמלה מפוארת ליום הולדתה ה-15. כשמבינים באמת איך אנשים חיים בקובה
וכמה מאמץ חסכון כזה דורש, המסורת הזו מובנת אפילו פחות.
האוירה מסביב מאוד
דתית. המדריך מסביר לנו, שזה לא שהאנשים כל כך מאמינים באמת, זה שהם פשוט ממש
זקוקים לתקווה כלשהי. עצוב, אבל אנחנו לא מבינים עדיין עד כמה
הוא צודק. בהמשך נבין, לפחות חלקית.
ממשיכים לחוות סיבוניי. חווה מבודדת
שממנה יצאו המהפכנים להתקפה על המונקדה. בחווה זו הכינו את ההתקפה, החביאו את
הרכבים וכלי הנשק, ישנו בלילות קודם להתקפה ומפה יצאו בשיירת רכבים במטרה להפיל את
משטרו של בטיסטה.
ממשיכים למוזיאון התחבורה. מכיון שלמעשה מדובר בדיוק באותו
סוג מכוניות שנוסעות בכבישי קובה, שקלנו לוותר והחלטנו בסוף שלא. הבחירה התבררה
כנכונה. אכן מדובר באותן מכוניות, אבל לא רק שלאלה במוזיאון יש סיפור (זאת הייתה של
אמא של פידל, זאת הייתה אחת המכוניות ששימשו להתקפה על המונקדה, לימוזינת השרד של
פידל, מכוניות של קובנים מפורסמים וכו'), אלא שבקובה כמו בקובה, הכל גמיש ותמורת
טיפ סמלי מבחינתנו (פזו קונברטיבלה אחד. שווה ערך לדולר ולעשרה אחוז (!) מהמשכורת
החודשית הממוצעת בקובה) נתנו לילדים להשתעשע ברכבים, לצאת ולהכנס כרצונם
ולבן הצעיר לחולל מהומה ברכב מכבי האש מתחילת המאה, כולל צלצולים בפעמון מרעיש
האוזניים.
משם לפארק הפרהיסטורי בבקנאו ובו פסלי דינוזאורים בגודל טבעי.
בתי הבכורה הדהימה את המדריך בשליטה שלה בדינוזאורים ובשלב מסוים גם הפנתה את תשומת
ליבו לעובדה שהברקסורוס אמור להיות גבוה יותר ושמן יותר ושהדיפלודוקוס אמור להיות
בעל צוואר ארוך יותר וראש קטן יותר, מה שהביא אותו להתנצל ולהסביר לה שזה בגלל
שיקולי איזון ומשקל בבניה וכו'. היה מאוד משעשע.
מיקום:
הבאנה, קובה
הדרך
לברקואה
26
דצמבר, 2007עוזבים
בבוקר את המלון ויוצאים ליומיים בברקואה, בה נחת כריסטופר קולומבוס כשהגיע לקובה.
בדרך עוברים בגואנטנמו, מתרשמים מכמות העגלות עם הסוסים בעיר ובאופן כללי מסוגי
התחבורה הציבורית הקיימת ורואים מרחוק את הכניסה לבסיס הצי האמריקאי.
אחרי
נסיעה נוספת עוצרים בעיירה קטנה ושכוחת אל, אני מחליפה חיוכים עם כמה ילדות
מקומיות, מה שמוביל לכך שהילדים ואני מוזמנים לתוך הבית, אנחנו עושים – באמצעות
המדריך – הכרות עם הילדות, האמהות והסבתא ומתרשמים מצורת החיים בבית ומיד לאחר מכן
מוזמנים לארוחת צהריים למחרת, שכן אז גם אב המשפחה יהיה בבית. אנחנו מסרבים בנימוס
(ראשית, כי לאור העוני השורר שם לא רצינו שיבזבזו אוכל עלינו ושנית ופרקטית –
ההזמנה הייתה למחרת ויום המחרת היה אמור להיות צפוף מאוד..). רגע לפני שנפרדים אני
משאירה להם סבונים ושמפואים, עטים וסוכריות לילדים ואנחנו ממשיכים בדרכנו.
באופן כללי, אני מאוד ממליצה להביא כל מיני מתנות קטנות למקומיים. אני הבאתי איתי
הרבה מאוד עטים (עט עולה בקובה פזו אחד, כעשרה אחוז מהמשכורת הממוצעת. זה גם המחיר
של קילו בשר. לא ייפלא, כי הרוב מעדיפים להסתפק בעפרונות המחולקים בבית הספר ולא
לרכוש עטים, למרות הפופולריות הרבה שלהם), סוכריות על מקל לילדים ואוסף מכובד של
סבונים ושמפואים שאספתי מבתי מלון ברחבי העולם . בהתחלה נראה מוזר לתת דבר כל כך
קטן וכל כך טריויאלי, אבל כשרואים את השמחה למראה עט פשוט או למראה חפיסת סבון
קטנה, ההנאה שבנתינה גוברת. כששאלתי מדוע סבונים ושמפואים הם כל כך מבוקשים, הסבירו
לי שבקבוק שמפו מקומי עולה כפזו אחד ואילו בקבוק שמפו איכותי יותר, של חברת גרנייר
למשל, עולה כששה עד שבעה פזו. יקר ולכן חוסכים וקונים זול ומשתמשים בכמויות
קטנות.
הדרך לברקואה מדהימה. הכביש הוא אחד היפים בקובה ועובר דרך מפרצים
עוצרי נשימה, תוך שהוא חוצה הרים וג'ונגלים מדהימים ביופיים. באחת העצירות קנינו
בננות ממקומי שמכר אשכול שלם בפזו אחד והבנות בחרו לעצמן מחרוזות העשויות משריון
חלזונות הפולימיטה הייחודיים לג'ונגלים באיזור (כן, הצבע הצהוב העז הוא מקורי...).
בגדול – הכל עולה פזו ופזו קונה הכל. טיפ זה פזו, מחרוזת זה פזו, אשכול בננות זה
פזו. ממליצה להחזיק איתכם הרבה מטבעות או שטרות של פזו אחד, זה יתגלה כשימושי
מאוד.
מגיעים לחוות טואה שעל נהר הטואה. יוצאים לשיט של כחצי שעה בנהר וחוזרים
לארוחת צהריים מיוחדת – המרק מוגש לנו בקערות העשויות מקני במבוק, המיץ מוגש בתוך
הפרי ממנו הוא עשוי והעוף והאורז עם שעועית הסטנדרטיים טעימים מתמיד.
מגיעים
לברקואה, למלון פורטו סנטו. הילדים שוחים בבריכת המלון ואחרי ארוחת הערב, כולנו
יוצאים לסיור לילי בעיר, בתקווה להגיע לקאזה דה לה מוזיקה המקומית (בכל עיר בקובה
יש קאזה דה לה מוזיקה – בית המוזיקה, וקאזה דה לה טרובה – בית השירה. ההבדל הוא
בסוג המוזיקה המושמע. בקאזה דה לה טרובה המוזיקה היא ממקצבי הסון - מסורתית יותר
ושקטה יותר ובקאזה דה לה מוזיקה ניתן לשמוע בדרך כלל את מקצבי הסלסה והטימבה
האופיינים). מתברר שהמקום נפתח רק בעשר בלילה ומכיון שהילדים עייפים מאוד, אנחנו
מחליטים לוותר ולחזור למלון.
מיקום: הבאנה,
קובה
הי היונקה
27
דצמבר, 2007בבוקר יצאנו לטיול בהר היונקה. מתברר, שהסיור שיועד לנו
הוא טיול למטיבי לכת, בן כעשרה קילומטרים, במעלה ההר. זמן משוער – 6 שעות... החלטנו
לוותר עליו אבל בחרנו בטיול אחר, למפל וחזרה, בן כארבעה קילומטרים. לתדהמתנו,
המדריך המקומי רצה עוד 10 פזו על מנת להחליף את הטיול האחד באחר, למרות שביקש וקיבל
מהמדריך גם את הוואוצ'ר על הטיול המקורי...
אז יצאנו להליכה של כארבעה קילומטר
בגו'נגל של עצי קקאו, קפה, דקלים ובננות, לכיוון מפל מים. בדרך המדריך הסביר על
הצמחיה ובעלי החיים בג'ונגל (מסתבר שבקובה חיה הצפרדע הכי קטנה בעולם, בגודל של
כסנטימטר, וזכינו אף לראות אותה. חמודה, אבל מפאת גודלה נראית יותר כמו ג'וק ולא
כמו צפרדע...). כדי להגיע למפל עצמו היינו צריכים לחצות את הנהר במים בגובה
המותניים, ואחרי שראינו במה מדובר (מפל קטן ולא מאוד מרשים) החלטנו להסתפק בלראות
אותו מהצד השני של הנהר ולא להכנס למים.
באותו יום אכלנו לראשונה ארוחת
צהריים בפאלדרה (מסעדה ביתית להבדיל מממשלתיות. ממש אוכלים אצל המשפחה בחדר האוכל.
האיש הזמין פילה כריש והבן הקטן טרף אותו כמו גדול .
מברקואה חזרנו לסנטיאגו בדרך להמשך הטיול. כמות שלטי התעמולה הפרו מהפכנים במזרח
האי היא אדירה. המדריך הסביר לנו, שלא רק שהמהפיכה התחילה במזרח האי (בהרי סיירה
מסטרה הסובבים את סנטיאגו) אלא שתושבי מזרח האי הפיקו את מרבית התועלת מהמהפיכה.
עד אז האיזורים האלה היו שכוחי אל והתנהלו כמו לפני מאתיים שנה. המהפיכה
שינתה את חיי התושבים באיזורים האלה באופן משמעותי, בנתה בתי ספר ובתי חולים
וסיפקה מקומות עבודה לתושבים. למען ההגינות אציין, שבמבט מבחוץ האיזור עדיין נראה
כמו לפני מאה שנה...
מיקום: הבאנה,
קובה
מסנטיאגו לסנטה
לוסיה
28
דצמבר, 2007בבוקר יצאנו לדרכנו לבאיימו, העיירה בה חובר ההמנון
הקובני ובה הוא מושמע כל שעה עגולה בכיכר המרכזית שהיא כמובן, כיכר ההמנון הלאומי.
מכיכר ההמנון לכיכר סספדס ומשם למלון בחוף של סנטה לוסיה.
בבוקר הייתה לנו
תקרית קטנה במלון, שבה הבן שלי שבר בטעות מנורה עומדת והמלון דרש פיצוי מופקע.
למרות שבאופן כללי, התחושה שמקבלים בקובה היא שאין עם מי להתווכח. שככה הם פני
הדברים וזהו. טייק איט או ליב איט. עם זאת, בכל מקום שהיינו צריכים לעמוד על שלנו,
הצלחנו לקבל את מה שרצינו. הכל בנועם ובנימוס, בלי להרים את הקול ובלי להתעצבן.
פשוט לעמוד בתקיפות על שלכם. יתכן שזה יעזור . לנו עזר ואחרי דין ודברים ויתרו לנו
על התשלום בגין המנורה השבורה.
בדרך לסנטה לוסיה אנחנו מגלים שבחלק מכבישי קובה
יש יותר בורות מכביש... 80 הקילומטרים האחרונים שלפני סנטה לוסיה מלאים בבורות
ענקיים ולוקח לנו קרוב לשעתיים וחצי לעבור את המרחק הזה.
בערב צופים בהופעה
במלון המיועדת לתיירים (רובם קנדיים, מיעוטם אירופאיים) ונהנים מכל רגע. אמנם
תיירותי וקצת פלסטיקי, אבל עדיין מוזיקה קובנית נהדרת.
בדיעבד, לו היינו מודעים
למרחק של סנטה לוסיה מהמסלול הראשי שלנו ומקאמאווי (120 ק"מ), היינו מוותרים על
הלינה בה ונשארים ללון בקאמאווי. לאור מצבם הירוד של הכבישים, יצא שהגענו למלון
בשעה מאוחרת מכדי להנות באמת ממה שהמלון מציע ומחוף הים הנהדר של סנטה לוסיה
ולמחרת היה עלינו לצאת שוב לדרך עד קאמאווי.
מיקום: הבאנה,
קובה
מקמגוואי לשמורת טופס דה
קויאנטס
29
דצמבר, 2007בבוקר
יצאנו לדרכנו לבאיימו, העיירה בה חובר ההמנון הקובני ובה הוא מושמע כל שעה עגולה
בכיכר המרכזית שהיא כמובן, כיכר ההמנון הלאומי. מכיכר ההמנון לכיכר סספדס ומשם
למלון בחוף של סנטה לוסיה.
בבוקר הייתה לנו תקרית קטנה במלון, שבה הבן שלי שבר
בטעות מנורה עומדת והמלון דרש פיצוי מופקע. למרות שבאופן כללי, התחושה שמקבלים
בקובה היא שאין עם מי להתווכח. שככה הם פני הדברים וזהו. טייק איט או ליב איט. עם
זאת, בכל מקום שהיינו צריכים לעמוד על שלנו, הצלחנו לקבל את מה שרצינו. הכל בנועם
ובנימוס, בלי להרים את הקול ובלי להתעצבן. פשוט לעמוד בתקיפות על שלכם. יתכן שזה
יעזור . לנו עזר ואחרי דין ודברים ויתרו לנו על התשלום בגין המנורה השבורה.
בדרך לסנטה לוסיה אנחנו מגלים שבחלק מכבישי קובה יש יותר בורות מכביש... 80
הקילומטרים האחרונים שלפני סנטה לוסיה מלאים בבורות ענקיים ולוקח לנו קרוב לשעתיים
וחצי לעבור את המרחק הזה.
בערב צופים בהופעה במלון המיועדת לתיירים (רובם
קנדיים, מיעוטם אירופאיים) ונהנים מכל רגע. אמנם תיירותי וקצת פלסטיקי, אבל עדיין
מוזיקה קובנית נהדרת.
בדיעבד, לו היינו מודעים למרחק של סנטה לוסיה מהמסלול
הראשי שלנו ומקאמאווי (120 ק"מ), היינו מוותרים על הלינה בה ונשארים ללון בקאמאווי.
לאור מצבם הירוד של הכבישים, יצא שהגענו למלון בשעה מאוחרת מכדי להנות באמת ממה
שהמלון מציע ומחוף הים הנהדר של סנטה לוסיה ולמחרת היה עלינו לצאת שוב לדרך עד
קאמאווי.
מיקום:
הבאנה, קובה
שמורת
גואנייארה
30
דצמבר, 2007בבוקר
יוצאים למה שהוגדר כ"ספארי שטח" לשמורת גווויניאיירה, ואשר התגלה כנסיעה בת 15 ק"מ
ברכב שטח עצום בגודלו ומרעיש במיוחד עד פתח השמורה ומשם טיול רגלי של כחמישה
קילומטר הלוך וחזור ביער יפייפה, עם המון גשרי עץ מעל מים זורמים, עם מדריכה מקומית
שהסבירה על החי והצומח בשמורה (מסתבר שיש צמח שנקרא צמח הליפסטיק.. בתי האמצעית,
הידועה בחיבתה לאיפור, כמובן נמרחה בו וצבעה לעצמה צבעי מלחמה על כל הפנים. הצמח
עשיר בויטמין איי ככה שהוא גם בריא ). גולת הכותרת של הטיול הייתה מפל מים בגובה
של 32 מטר (מקסים) ובריכה טבעית הראויה לשחיה (הבנות ויתרו כי ראו ראשנים במים ולא
היה להן עניין לשחות עם צפרדעים...).
אחרי הצהריים – סיור בטרינידד, כולל שתיה
קלה (ילדים) ומוחיטו (האיש ואני) בקאזה דה לה מוזיקה על מדרגות הכנסיה המקומית.
מקשיבים למוזיקה קובנית בהופעה חיה ונהנים מכל רגע כיף גדול. בכלל – מוזיקה היא צד
חזק מאוד בקובה. כמו בסיפורים ששמענו – שומעים מוזיקה מכל פינה ובכל מקום. יש
מקומות שיותר ויש מקומות שפחות ויש מקומות שהמוזיקה היא לאוזני התיירים בלבד
ומופסקת ברגע שהתייר נתן את הטיפ ללהקה, אבל עדיין – המוזיקה היא חלק משמעותי
מביקור בקובה. המוזיקה הקובנית נכנסה לליבנו והתרגשתי מאוד כשקבלתי מתנה בסוף הטיול
מהמדריך שני דיסקים עם מוזיקה קובנית מכל הסגנונות, שהוא צרב לי במיוחד מהאוסף
הפרטי שלו.
אולי זה המקום לציין, שבקובה אין מחשבים ואין אינטרנט. מחשבים
אין כי אין כסף, ואינטרנט אין כי הממשלה לא מרשה. עודף מידע זה כוח ו לממשלה אין
עניין בכוח מכל צורה שהיא לאזרחים. אחד החריגים הוא עיתונאים. להם מותר אינטרנט, אם
כי מוגבל ומנוטר ע"י הממשלה. לגבי אינטרנט לתיירים – רשמית יש
במלונות. בכל המלונות הטובים יש עמדות אינטרנט עם חיבור איטי ומייגע. על וייפיי אין
מה לדבר. בסנטיאגו שלמנו 6 פזו לחצי שעה ולא הצלחנו להתחבר אפילו לא
לדקה. רק בווארדרו, בפאר התיירות הקובנית, הצלחנו להתחבר דרך עמדת האינטרנט של
המלון. סחיבת הלפטופ איתנו התבררה כמיותרת בעליל ולא מומלצת.
וחזרה לסיפור
– במהלך הטיול בטרינידד שמענו מוזיקה מדהימה בוקעת מאחת החצרות. הצצנו פנימה ומיד
הוזמנו להכנס למה שהתגלה כמסיבת יומולדת של אחד המשתתפים. הייתה שם להקה בת חמישה
נגנים, היו שם כעשרה-חמישה עשר מוזמנים ובתוך כל העוני והעליבות מסביב, האנשים רקדו
ושרו לצלילי הלהקה, בן רקד עם אמו וכל האוירה הייתה כל כך מכשפת, שלרגע הרגשנו ממש
כחלק מהסצינה. בהחלט אחת החוויות המרגשות יותר שעברנו בקובה. כמובן שצלמתי (ברשות
כמובן) גם סטילס וגם וידיאו (זאת הפעם הראשונה שלקחנו מצלמת וידיאו לטיול. יותר
מפעם אחת הייתי כל כך שמחה שעשינו את זה, אבל חלק מהקלטות לא שרדו ועל כך בהמשך).
אחר כך נכנסנו, ברשות והזמנה כמובן, לבית מקומי נוסף, שם דברנו עם האמא (בתרגום של
המדריך, כמובן) על החיים בקובה והכרנו את בנה בן השנה וחצי, הלבוש תחתונים בלבד כי
אין לה כסף לקנות לו עוד בגדים (לא ראינו הרבה ילדים ערומים. הרוב לבושים באופן
סביר, לא מרופט, לא מלוכלך ולא קרוע). היא שאלה אם יש לי בגדים לתת לו וכל כך
הצטערתי שלא היו לי בתיק בגדי החלפה שיכולתי לתת לילד... במקום זה נתתי לה עטים
ולילדים חלקתי סוכריות על מקל.
מיקום:
אין
סנטה קלרה, סיינפואגוס
ווראדרו
31
דצמבר, 2007בבוקר
יוצאים לסנטה קלרה, ומתחילים מאתר הרכבת המשוריינת של בטיסטה. 49 שנה קודם נופלת
סנטיאגו בידי המהפכנים ובטיסטה מחליט לשלוח רכבת משוריינת עמוסה בנשק וחיילים כדי
לעצור את כוחותיו של צ'ה גווארה שהיו בדרכם ממרכז האי להוואנה. צ'ה ואנשיו משתלטים
על הרכבת בסנטה קלרה (בתחכום מפתיע ביחס לאיך שהמהפיכה נוהלה באופן כללי), בטיסטה
מבין שכל נסיונותיו לעצור את המהפיכה נכשלים ובורח מקובה. למחרת, ב- 1.1.59, מוכרז
הנצחון הרשמי של המהפיכה.
צ'ה הוא כמובן גיבור לאומי בקובה ופרצופו מתנוסס בכל
פינה ובכל דוכן מזכרות (מהר מאוד הוא התנוסס גם על חזהו של בני הצעיר, שלא הסכים
להפרד מחולצת צ'ה שלו, אז קנינו לו עוד שתיים, שיוכל להחליף ביניהן...). בסנטה קלרה
צ'ה הוא גיבור במיוחד, בגלל סיפור הרכבת. מאתר הרכבת המשכנו למונומנט הזכרון לצ'ה.
ענק ומרשים.
משם לסיינפואגוס, סיור בעיר ובפראדו המרשים שלה, ארוחת צהריים
בארמון עתיק ויפיפה ואחר כך לוורדארו.
מגיעים לוורדארו. חזית התיירות
הקובנית. טיסות צ'רטר מקנדה ומאירופה ישירות לשדה התעופה בוורדארו. אבל קובה זה לא.
כל קשר בין וורדארו לקובה הוא מקרי בהחלט. עולם אחר שמרגישים אותו ברגע שנכנסים
ללשון היבשה המהווה את וורדארו.
התיירות מהווה 27% (!!!) מהתל"ג בקובה. באופן
כללי התרשמנו, שהממשלה מדגישה מאוד את התיירות במקומות כמו ווארדרו (ובכלל לאורך
החופים) ורואים את זה בבניית מלונות פאר, בטיפוח יתר של העיירות באיזור (טיפוח יתר
זה עניין יחסי. הן עדיין נראות מוזנחות למתבונן מבחוץ, אבל אחרי עשרה ימים במזרח
האי, רואים את ההבדל...) ולעומת זאת, הממשלה לא מאוד מעוניינת בתיירות במקומות
אחרים (מלונות ישנים יחסית, פחות שירותי תיירות, אין שדות תעופה נוספים וכו'). אבל
זאת התיאוריה שלנו, לא שמענו את זה משום מקור מוסמך, כמובן..
אז אנחנו
בוודרארו, ליל הסילבסטר. נפרדים מהנהג שחוזר לביתו בהולגין במזרח האי ומהמדריך
החוזר להוואנה ושאותו נפגוש עוד כמה ימים, ונשארים לשישה לילות במלון סול פלמרס, 4
כוכבים הכל כלול. הפעם גודל הכוכבים הוא לא קובני, אלא אמיתי . במקור הזמנו בונגלו
משפחתי, אבל אחרי שראינו אותו (ישן מאוד) ואת המרחק שלנו מהמלון המרכזי והאטרקציות
בו (רחוק מדי) עברנו לסוויטה וחדר נוסף במלון עצמו. אחלה חדרים, ושינוי מרענן אחרי
הלילות האחרונים...
בערב ארוחת ערב חגיגית במסעדת המלון (כולל סושי ולובסטרים)
ומשם למסיבת הסילבסטר הגדולה של המלון. אחותי מצטרפת אלינו לחלק הבא של הטיול
ומגיעה בזמן לארוחת הערב ולמסיבת הריקודים. בחצות אנחנו מתנשקים אחד עם השני ועם
הילדים ולוקחים אותם לישון. פעם ראשונה שהבנות היו ערות במעבר בין שנים והן היו
מאוד מרוצות מעצם העניין. הבן ישן בישיבה על הכתפיים של האיש, ככה שלו זה לא
נספר.
מיקום: סנטה קלארה,
קובה
ים ועוד ים וקצת בריכה
לקינוח
1
ינואר, 2008היום עושים יום ים-בריכה-ים-בריכה במלון. החוף מדהים, לבן
ונקי עם דקלים מסביב וים שקט וחלק כמו מראה. הצבע שלו מדהים אותנו בכל מבט מחדש.
מין כחול ירוק סגול מהמם. החול בתוך הים גבוה, ולמרות שבתי והאיש נמצאים עשרות
מטרים מהחוף, הם למעשה עומדים במים בגובה הברכיים של האיש וזהו... כשהם חוזרים, זה
נראה כאילו הם הולכים על המים. התגלות ממש .
מיקום: הבאנה,
קובה
שדות הסוכר ותעתועי מזג
האויר
2
ינואר, 2008בבוקר יוצאים לסיור בשדות הסוכר. מגיעים לשדה סוכר,
מקבלים הסבר על קני הסוכר ורואים הדגמה של קצירת קני סוכר באופן ידני (90% מהסוכר
בקובה נקצר במכונות והיתר ידני. בעבר קובה הייתה מיצואניות הסוכר הגדולות בעולם,
לפני מספר שנים, עם צניחת מחירי הסוכר בעולם, פידל סגר כמחצית מהמפעלים – העובדים
שפוטרו המשיכו לקבל משכורות כמו קודם ובמקביל נשלחו ללמוד מקצוע אחר). הילדות
מתנסות בקצירת סוכר בעצמן וכולנו נהנים (מאוד!!) מאכילת קני סוכר ישירות מהשדה.
משם למפעל סוכר אליו מגיעים הקנים הקצורים, גם כאן מקבלים הסבר וסיור במפעל, שותים
את המיץ המופק מקני הסוכר הנקרא גוארפו ומגיעים לגולת הכותרת של הטיול – נסיעה
ברכבת הקיטור הישנה, משנת 1915, לעיירה קרדנס הסמוכה. לרכבת קטר קיטור כמו בסרטים
והוא גורר קרונות סטנדרטיים למראה. הילדים ישר מבינים איפה מרוחה החמאה (או בתרגום
לנסיעה ברכבת הקיטור – איפה חוטפים יותר עשן שחור לתוך הפנים..) ומארגנים לעצמם
ולנו מקומות מעל הקטר עצמו (הבן הלך לבקש לראות את הקטר מבפנים, הבנות בעקבותיו ואז
אנחנו הצטרפנו כי זה לא אחראי לשלוח את הילדים לבד בקטר, לא?). מה אני אגיד – אחלה
חוויה. אמנם לחמש דקות כי אחר כך העשן השחור והרעש מתחיל להטריד, אבל עדיין – חוויה
בליגה אחרת לעומת הישיבה בקרונות מאחורה... הילדים מאושרים עד הגג וקדימה
לקרדנס.
קרדנס מתגאה בעובדה שבה עוצב הדגל הקובני. הטיול המודרך לקח אותנו
למוזיאון, אבל אנחנו בחרנו להשאר בחוץ ולהסתובב קצת בכיכר המרכזית של העיירה. קרדנס
יפה ומטופחת יחסית לעיירות קובניות אחרות שהיינו בהן, אבל גם בה אין את האוירה
הקובנית האמיתית של העיירות במזרח האי. מרגישים את התיירותיות ואת היד המכוונת של
הממשלה. התרשמנו, שהעיירה, בדיוק כמו הטיול המודרך שהביא אותנו אליה, היא קצת
פלסטיקית.
התכנון היה בריכה וים אחרי הצהריים אבל אז מזג האויר התחרב לנו.
רוחות, עננות נמוכה ודי קר... אז את המשך אותו יום ולמחרת בילינו במלון תוך שאנחנו
מנצלים את רוב ההצעות לשעשועים שהיו בו –הלכנו לשיעור ספרדית, לשיעורי סלסה ועשינו
אירובי. הילדים התיידדו עם ילדים אחרים והתרוצצו חופשי ברחבי המלון, שיחקו בחדר
המשחקים והפעילו את המדריכות של המיני קלאב. בערב מיני דיסקו ומשחקים לילדים
ולישון..
מיקום: הבאנה,
קובה
בדרך להוואנה
6
ינואר, 2008עוזבים את סול פלמרס ונוסעים לכיוון הוואנה. בדרך תצפית
מהגשר הכי גבוה בקובה (110 מטר), כפר הדייגים קוהימר ולהוואנה. בערב משאירים את
הילדים עם בייביסיטר עובדת המלון (לקובנים אסור להכנס למלונות לתיירים אלא אם זה
במסגרת העבודה. הסיבה היא, שמבחינת הממשלה, אין מצב שלקובני יש כסף למלונות כאלה
ואם יש לו – הכסף בטוח לא חוקי. אז אסור וזהו. לכן לא יכולנו להשתמש בידידות של
המדריך מחוץ למלון אלא בעובדת מלון שהתגלתה כחביבה ביותר ומצאה חן בעיני הילדים)
ויוצאים להסתובב במירמר, אחת מהשכונות הטובות של הוואנה. עוצרים בקיוסק לקובנים
לקנות גלידה במחיר מופקע במונחים קובניים, שותים קפה בבית קפה לקובנים וממשיכים
לקאזה דה לה מוזיקה המומלץ. מכיון שהיו באיזור לא מעט תיירים, אנחנו מגלים שתעשיית
הליווי/זנות בקובה היא חמורה יותר משחשבנו.. בנות צעירות (מאוד. 14, 15, 16..)
לבושות בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים ומנסות להתחיל עם כל גבר זר שעובר באיזור.
בעדינות, לא בבוטות, אבל באופן ברור מאוד. המדריך שלנו מסביר לנו, שלמרבה הצער, זאת
הדרך היחידה שלהן לצאת מהמצב בו הן נמצאות. קודם כל, המחיר הוא בין 50-100 פזו
ל"בילוי", מה שאומר 5-10 משכורות חודשיות ומעבר לכך, יש תמיד את הסיכוי, קלוש ככל
שיהיה, שהתייר יקח אותן לארצו ויציל אותן מארצן.. עצוב.
מחכים מחוץ לקאזה דה לה
מוזיקה, בינתיים מתבוננים מסביב ומתרשמים מהמתרחש. באחת עשרה וחצי בלילה, אחרי
שהנגנים מאחרים בשעה, אנחנו מחליטים לא להשאר להופעה ולחזור למלון. בוחרים במונית
פורד משנת 55 (כל החלקים מקוריים!!) (ולפני קובה עוד חשבתי שאין באמת מכוניות כאלה
בכל פינה.. ועכשיו נסעתי בכזאת. איזה כיף!) וחוזרים מאושרים
למלון.
מיקום: אין
הוואנה
7
ינואר, 2008הוואנה.
עיר תיירותית עד מאוד. קבוצות קבוצות של תיירים מטיילות בעיר, מסביב דמויות
ססגוניות הדורשות פזו תמורת צילום (בפרינציפ אני לא משלמת עבור צילום, מה גם שזאת
ממש לא קובה בעיני, למרות שזה מה שרואים בגלויות התיירים...), חינטרוס (חבר'ה
שמציעים לקנות כל מיני דברים או מטרידים באופן כללי) המציעים לקנות הכל החל מסיגרים
וכלה בהמלצות על מסעדות ביתיות וכו'. הוואנה הישנה היא יפה מאוד ונקייה מאוד
ומרשימה מאוד. כמה רחובות משם, יש את הוואנה האמיתית, לא הפרצוף היפה המשווק
לתיירים. המדריך לוקח אותנו לסיור בסמטאות האחוריות של העיר והפער הוא אדיר. לא
יאומן ממש.
עולים למבצר סן קרלוס ובוחרים לא להכנס. כן נכנסנו לחנות
הסיגרים והרום החדשה שנפתחה ליד המבצר ועושים שם רכישה מכובדת של סיגרים ובקבוקי
רום. בנוסף להנחה יפה, כולנו (כולל הבן הצעיר..) מקבלים במתנה סיגרים נוספים על אלה
שקנינו. הבן מסתובב עם המונטה כריסטו שלו (במארז מתכת) כל אותו יום.
מכיון שלא
רכשנו כמות גדולה של סיגרים, קצת למתנות וקצת לנו, העדפנו לקנות סיגרים בחנות רשמית
ולא בשוק השחור. הפרשי המחירים הם לא אדירים בכמויות שאנחנו קנינו ולדעתי הסיגרים
שקבלנו חינם מצמצמים מהותית את ההפרש בין חנויות רשמיות לשוק השחור. מכיון שאנחנו
ממש לא מבינים באיכויות סיגרים, חששנו לקנות בשוק השחור שמא ניפול על סיגרים מאיכות
נמוכה, ערבובים שונים וכו'. בחנויות הרשמיות חשש כזה לא קיים. בנוסף לכך, החנויות
יפות ומטופחות, המוכרים מבינים היטב בסיגרים ומסבירים את ההבדלים בין הסוגים
השונים, ובסך הכל אוירה ממש נחמדה. שווה לדעתי.
בערב, משאירים שוב את הילדים עם
בייביסיטר ויוצאים לקברט פריזיאן, אחד הטובים בהוואנה. הקברט מועלה במלון לה
נסיונל, מעין המלך דוד של הוואנה. מלון משנת 1930, עדיין פעיל ועדיין חמישה כוכבים,
אשר בו התארחו כל העשירים והמפורסמים שהיו בהוואנה (שחקני קולנוע, בכירי המאפיה
האיטלקית, אפיפיורים וכו'). באותו בוקר עשינו את הסיור ההסטורי במלון ובבונקרים
סביבו אשר נבנו בזמן משבר הטילים ב-1962 על מנת להגן על אורחי המלון במקרה של מלחמה
גרעינית אפשרית. בערב כאמור היינו בקברט. מוצלח ומומלץ, בהחלט חוויה מיוחדת. את
הכרטיסים קנינו באותו בוקר בקופה בלובי המלון. יש קברט כל ערב ובימי שלישי ושבת יש
הופעה של להקת הבואנה ויסטה קלאב. אפשר להזמין כרטיסים להופעה בלבד (30 פזו) ואפשר
לשלב עם ארוחת ערב (59 פזו בסך הכל). אני ממליצה להזמין עם ארוחת ערב. המקומות
טובים יותר והארוחה לא רעה ויחסית למסעדות אחרות – לא יקרה.
מיקום:
הבאנה, קובה
פינר דל ריו ועמק
ויניאלס
8
ינואר, 2008למחרת
יוצאים לטיול בפינר דל ריו, עמק הטבק של קובה. מפעלי הסיגרים סגורים לחודש בעונה זו
של השנה (מסביבות ה20.12 עד 20.1) אז לא מבקרים במפעל טבק כמתוכנן, אבל נהנים מאוד
מהטיול באיזור, ממערת האינדיאני ומהשיט בה, המומים, ולא לחיוב, מציור הקיר
הפרהיסטורי המתאר את התפתחות האדם מהאמבה עד היום (איזה הרס מטורף של הטבע ועוד
בשביל משהו לא מוצלח במיוחד...), סיור רגלי בעיירה ויניאלס ובעמק ויניאלס וחזרה
להוואנה. מין סיור פרידה מקובה האמיתית כמו שראינו אותה במזרח האי ובמרכזו. אמנם
ויניאלס היא עיירה מתוירת יחסית (כל בית שני בה הוא קאזה, פלאדרה וכו'), אבל עדיין
יש בה את האוירה הנעימה והאותנטית שאהבנו כל כך.
בערב יצאנו למבצר סן קרלוס
בהוואנה לצפות בטקס הירי בתותח העתיק, המתקיים כל יום בשעה 20:45 בדיוק (הירי הוא
בשעה 21:00 בדיוק). מומלץ להגיע הרבה לפני הזמן כדי לתפוס מקום בשורות הראשונות ליד
התותח. אנחנו הגענו בעשרה לתשע ויותר שמענו מראינו את הטקס..). אחרי הירי (מחריש
אוזניים ובכלל לא יאומן שהתותח הזה, שהוא בן למעלה ממאה, עוד מתפקד...) היה את מפגן
הזיקוקים הכי מרשים שראינו אי פעם. כמעט שעה של זיקוקים נונסטופ, עם צורות וצבעים
מדהימים. למרות השוק הראשוני מרעש הירי, הילדים מאוד נהנו מהערב, כולל מהטקס לפני
הירי וממפגן הזיקוקים. חוזרים למלון, עייפים מכדי לצאת שוב לקאזה דה לה מוזיקה
כמתוכנן, אחותי, בתי הבכורה ואני יורדות ללובי המלון לצפות בהופעה של להקה מקומית
ולשתות כמובן פינה קולדה.
מיקום:
הבאנה, קובה
סיור אחרון
בהוואנה.
9
ינואר, 2008עוצרים
בבית הכנסת "בית שלום" (1200 חברי קהילה, עדיין פעיל), מבקרים בשוק האמנים ועושים
טיול אחרון במלקון (הטיילת) המפורסם של הוואנה, הבנות עושות צמות בכל הראש ולשדה
התעופה. בעניין הצמות – בשווקי הוואנה מסתובבות נשים רבות ומציעות לעשות צמות
קטנטנות בכל הראש. המחיר גמיש וניתן להתמקח איתן. יש להעדיף את אלה שיש להן רשיון
לעשות צמות (כן, גם דבר כזה יש) וגם כאן – לא לפחד לעמוד על שלכם. אנחנו סגרנו מחיר
בלי חרוזי פלסטיק. אחרי שהעבודה החלה, הגברת פתאום הודיעה לי שבעצם המחיר לא כולל
את הגומיות, כי אם אין חרוזי פלסטיק אין גומיות. תמורת הגומיות היא רצתה פזו לכל 5
גומיות (ומכיון שמדובר בעשרות צמות וכל העבודה הייתה אמורה לעלות 10 פזו, הרי
שההבדל הוא משמעותי). אמרתי לה להפסיק לעבוד ושאני לא מעוניינת בתנאים האלה, והיא
מיד חזרה בה והמשיכה (תוך שהיא נוזפת במדריך שלי בספרדית שהוא אמור להיות בצד שלהן
ולאפשר להן להרויח את לחמן ולא לעזור לתיירים...).
זהו, טסים למדריד ועוד
יומיים הביתה.
קובה נכנסה לנו חזק ללב. וזאת לא מליצה. אמיתי לגמרי. לפני
שנסענו תכננו להספיק כמה שיותר כי היה ברור לנו שזה ביקור ראשון ואחרון שם. היום
ברור לנו שעוד נהיה בקובה ובשאיפה לפני שהיא משתנה. אנחנו רק מקווים שהיא לא תשתנה
יותר מדי לרעה אחרי עידן פידל, מה שלצערנו עלול לקרות. פידל מחזיק אותה היום כמות
שהיא, על צרותיה ובעיותיה, לטוב ולרע. לאף אחד לא ברור מה בדיוק יהיה אחריו, אבל
כמו שאמר המדריך – הוא לא רוצה להיות שם כדי לגלות. הוא מתכנן לעבור ללמוד ביפן
(אביו כאמור בעל אזרחות) ולבנות את חייו מחוץ לקובה.
את עצב הפרידה מקובה
מחליף, ולו לזמן קצר, כעס גדול מאוד על הקובנים, כשאנחנו מגלים במדריד שפרצו לנו
לשתי מזוודות (נעולות!!), בצורה מתוחכמת כך שלא ייראו על המזוודות שנפרצו עד שננסה
לפתוח אותן שוב. לדאפל בג נגרם נזק לריצרץ בלבד אז זה לא נורא, מהמזוודה השניה גנבו
שקית זיפלוק עם כל המטענים (של המחשב, של מצלמת הוידיאו, כבלים של המצלמה), עם
משקפי ראיה ספייר שלקחתי ועם.. שתי קלטות וידיאו מתוך השלוש שצלמתי (השלישית הייתה
במצלמה שהייתה איתי).
חשוב חשוב חשוב לניילן את המזוודות בשדה התעופה בהוואנה.
יש מספר מכונות ניילון בשדה התעופה (למי שטס עם קובנה השירות הוא חינם, למי שלא – 5
פזו למזוודה, אבל שווה כל פזו כדי למנוע פריצה של המזוודות). אנחנו לא ניילנו כי
הנחנו שהמזוודות נעולות היטב, אבל כנראה שתרגול עושה את ההבדל ויכולות הפריצה
הקובניות בהחלט התגלו כמרשימות...הקדמה
